אחרי כמעט שלוש שעות שבהם אנחנו יושבים לראיון, לפתע מוישי אדלר נשבר ודמעות זולגות מעיניו. האיש החזק שלא מביע יותר מידי רגשות ביום-יום, שם את שתי ידיו על עיניו וניסה להסתיר את מה שצף בגופו. זה קרה כשישראל כהן הכניס את הדיסק און-קי אל המחשב, והציג להם שבע דקות שמסכמות את ההליך שהוא עבר אך לפני שנה. הרביעיה שדקות קודם לכן חזרו כל אחד לסיפור שלו, חשו לפתע כאילו הם חזרו ממש אל הרגעים ההם של ההחלטה לתרום, אל חדר הניתוח, ולאחר מכן אל חדר ההתאוששות והאשפוז כשהם עם כליה אחת בלבד, אבל עם סיפוק גדול ובעיקר הרגשה עילאית, שכל אחד מהם ידע לספר על אותה התחושה.
הם: זה הרב יהודה אריה מאיר, רב קהילת ‘אוהל שרה’ לעולי צרפת בנווה שאנן, משה אדלר מנהל המגזר החרדי במחוז חיפה וגליל מערבי בשירותי בריאות כללית. בנימין כהן, מנהל את כולל ‘עמלי תורה’ בשכונת הדר, והרב ישראל כהן, מנהל בית המדרש ‘שארית ישראל’ ומג”ש של הדף היומי.
נפגשנו לרגל שבת תרומה, שבת שאותה החליטו בארגון ‘מתנת חיים’ להגדיר כ’שבת מתנת חיים’, בה התורמים הופכים גם לשליחים שמטרתם לחשוף את נושא תרומת הכליה מחד, ואת הסבל שעוברים החולים עד הרגע שבו איבר מגוף אחר מושתל בגופם, והם חוזרים לחיים פשוטו כמשמעו.
כשאנחנו מתיישבים, השיחה מתחילה בשיח שזר מבחוץ לא יבין ברגע הראשון. הרב ישראל פונה לבנימין ושואל אותו: “מה המספר שלך?” והוא משיב 474. אני 1179 עונה לו הרב ישראל, והרב יהודה מחייך ואומר: אני 90. מוישי ששומע את השיח ביניהם, מבין מיד על מה הם מדברים, ואומר: “אני תרמתי עוד לפני ש”מתנת חיים נפתח”. המספרים מתברר, הם מספר התורם בארגון ‘מתנת חיים’ שייסד הרב הבר זצ”ל, שנפטר בימי מגפת הקורונה. ישראל שהינו התורם האחרון מבין הארבעה, הוא המספר הגבוה ביניהם, אך מתברר שאחריו תרמו בישראל עוד למעלה מ-200 איש שנתנו חיים ל-200 חולים, ושכל אחד מהם עולם ומלואו.
“אני מרגיש שונה מכם” אומר מוישי לשלישייה שלצידו ומבהיר: “אתם תרמתם מבלי לדעת למי אתם תורמים, בעוד שאני עשיתי זאת למישהו שהכרתי”. היה מי שהתמודד מולי לתרום, אני טענתי שמכיוון שאני עוסק בתחום עולם הרפואה, אז הכי טבעי שזה יהיה שלי. מכיוון ששנינו היינו הכי תואמים להשתלה, ההסכם ביננו היה שהולכים לבדיקות דם וליתר הבדיקות ומי שמתעלף הוא המפסיד. כשלקחו את דגימת הדם ממנו הוא התעלף ומשם ההכרעה הייתה ברורה”, מספר אדלר שגם מזכיר את הרב רביץ ומשפחתו, כיצד הם נתנו השראה רבה.
הסיפור של אדלר שהתרחש לפני 11 שנים, הוא ללא ספק היה נדיר לאותה תקופה, אבל ההשפעה שלו הייתה עצומה גם מבלי לדעת את מה שחולל. ישראל כהן מבהיר לאדלר בשיחה: “תדע שגם התרומה שלי וגם של הרב יהודה מאיר, זה בגללך”. בנימין שיושב ושומע מהצד, מחייך ואומר, אז עכשיו אגלה לך סוד, בסוף גם התרומה שלי היא מגיע במקור בגללך. כאן מוישי נדרך ומבקש לשמוע את סדר ההשתלשלות ובנימין מספר: “אבא שלי רצה לתרום, כי ראה את הרב יהודה מאיר תורם (שהינו קרוב משפחתו) ולאחר שעשה בדיקות הוברר לו כי הוא אינו יכול, כששמעתי זאת החלטתי שאני תורם במקומו”.
“אני כולי צמרמורת עכשיו”, אומר אדלר לשלישייה שבאה בעקבותיו, “אני פשוט מאושר ממה שאני שומע כאן, ולכן יש חשיבות גדולה שבקהילה יראו שאנשים כמוני וכמוכם חיים טוב אחרי התרומה, ויכולים לצום ויכולים להשמין ולמעשה החיים הם כרגיל. ישראל אומר: “אתם רואים, זה בדיוק מה שהרבנית הבר אומרת שאי אפשר לדעת איפה כל סיפור שכזה יתפוס. זו למעשה הסיבה שבגללה עושים את שבת המודעות הזו”.
כשאני מחזיר אותם אל הימים ההם שבו נתנו את האישור להוציא איבר מגופם כדי להציל חיי אדם, הם נזכרים בהם בערגה ועם סיפורים שמעלים בפניהם חיוך. “הרבה שנים כעסתי על הרב הבר זצ”ל”, אומר מוישי בחיוך. “הוא הפיג לי הרבה חששות לפני שביצעתי את הצעד ההוא, ודיברתי איתו הרבה והוא הסביר לי כמה מדובר בהליך פשוט”. כמה פשוט? הסיפור הבא ילמד. בימים ההם אדלר עבד בעיריית חיפה, הימים היו ימי חודש ניסן, היה צורך לסיים מהלכים לפני פסח, וכמי שהולך לעבור השתלה בבילינסון, החליט אדלר להמשיך את סדר יומו כרגיל, כאילו כלום. כשהגיע אל ניתוח ההשתלה, הוא בחר שלא להביא מי מבני משפחתו הקרובה, אך כן דאג להביא איתו את תיק העבודה שבו חומרים שונים לקראת פסח. עם מקביליו בעיריית פתח תקווה הוא קבע פגישה בקפיטריה של בילינסון ליום שאחרי ההשתלה. לאחר שעבר את הניתוח, הוא לפתע קלט כי מדובר בניתוח לכל דבר ועניין, וכן גם בהליך שיש בו כאב בימים הראשונים. “אתה שואל אותי אם למרות הכאב הייתי חוזר על כך, התשובה היא חד משמעית כן”.
מול אדלר יושב הרב יהודה מאיר, שמביט בו ולא יכול לעצור את הצחוק. אני זוכר שדיברתי איתך לפני הניתוח ורציתי להכין את עצמי, ואז אתה מספר לי את הסיפור הזה ומכין אותי לכאבים, והנה אני עובר את הניתוח, מחכה לכאבים שאמרת לי, והם אינם”, אומר הרב יהודה. ישראל כהן מצטרף גם הוא ואומר: “גם אתה, גם הרבנית הבר, הכנתם אותי לכאבים, אבל כמעט ולא היו”. בשלב זה אני מתערב ומזכיר לישראל שבאתי לבקר אותו יום לאחר הניתוח וראיתי אותו קם מהמיטה והולך.
כשמביטים אל רביעיית הצעירים הזו שטרם הגיעה לגיל 40, זה בהחלט מעורר השתהות. בנימין היה בן 28 כשהחליט לתרום, ישראל כהן בן 39 הרב יהודה היה בן 39 ואדלר שתרם לפני 11 שנים, היה הצעיר שבחבורה כשתרם כשהוא בן 28 בסך הכל. העובדה שהם צעירים, בריאים ויכלו לתת מתנת חיים לאנשים שונים, מבחינתם זו המתנה שהם עצמם קיבלו. ישראל: “כל תורם ששואלים אותו מה העונש שלו, משיב פחות או יותר את אותה התשובה, והיא “שאני לא יכול לתרום גם את הכליה השנייה”.
לדעת כל ארבעת התורמים, אין ספק שהרגע המאושר מבחינתם, היה כאשר הוברר להם שהכליה נקלטה אצל הצד השני ומתפקדת היטב. במרבית המקרים התורמים לא יודעים יותר מידי על הצד השני, אלא קווים כלליים למדי, אולם לכל תורם יש את הזכות לבחור למי לתרום. כך למשל יש לתורם את זכות העמידה על כך שיהיה מדובר ביהודי וכך גם בפרמטרים נוספים הנוגעים ליהדותו של הנתרם.
הרב יהודה אריה מאיר נזכר כיצד הוא הרגיש בפעם הראשונה שמשהו נוגע לו ומשם להחלטה לתרום כליה מגופו. “אני זוכר שקראתי את ‘יתד נאמן’ ולפתע צדה את עיני מודעה על עמוד שלם עם הכיתוב ‘הצילו’. במודעה סופר על ארבעה מקרים של חולי כליות המקבלים טיפול דיאליזה ושזקוקים נואשות לכליה. בין המקרים סופר סיפורה של אם ל-11 ילדים שמצפה לתורם. כל זה היה ממש זמן קצר לאחר שגונבה שמועה לאוזניי על הסוד שאצור אצל מוישי אדלר ושמעטים ידעו באותו ימים, והוא שתרם כליה. בשלב זה אמרתי לעצמי שאני חייב לברר ולא יכול להישאר אדיש. פניתי למוישי ודיברתי איתו על זה והוא נתן לי את הכיוון.
מוישי: “אני זוכר את השיחה ההיא שלנו. האמת? שלגמרי לא שמחתי עם הפרסום שהצליח להגיע לאוזניהם של אנשים שונים, אבל מה שהרגיע אותי זה שאמרתי לעצמי שאולי בזכות זה יתרמו עוד כמה. אני זוכר שבשיחה ההיא הדבר שבעיקר עניין אותך, זה איך החיים שלאחר התרומה”.
הרב יהודה: “נכון, התחלתי ללמוד את הנושא. רציתי לדעת מה המהות של הניתוח. אגב, אחד הדברים שגרמו לי לסוג של הקלה מבחינת תפיסת הרעיון של הניתוח, זה ניתוח בקע שעברתי כמה שנים קודם לכן, ואז הסברתי לעצמי שזה כנראה משהו בסגנון, אז מה הבעיה? האם בשביל זה לא שווה לתת חיים למישהו? בפועל זה לא דומה לניתוח בקע, זה יותר דומה לניתוח קיסרי, אבל אני שמח על מה שעשיתי”. “אני זוכר את המפגש הראשון עם המושתלת. זה היה יום לפני הניתוח, הייתי בבית הכנסת של בית החולים, למדתי דף היומי וכשיצאתי מבית הכנסת אני רואה אותה מולי כשהיא עם משפחתה, בדיוק אחרי טיפול דיאליזה. הבנתי ישר שזו היא שאני תורם עבורה. אני זוכר שהיא דיברה חלש והייתה חלשה כולה. שלושה חודשים אחרי, הייתה מסיבה מאוד מרגשת, ופתאום לראות אותה בריאה וחזקה כאילו לא היה כלום לפני שלושה חודשים, זו תחושה מרגשת, עילאית, שאתה מרגיש שהחזרת למישהו חיים.
בעוד שהרב יהודה הציל את חייה של אם למשפחה ברוכת ילדים, בנימין דווקא הציל את חייה של נערה ממאה שערים. “היא הייתה בסך הכל בת 18 ועברה סבל של ממש, כאשר את טיפול הדיאליזה הראשון שלה, היא קיבלה שעה לאחר שיצאה משערי בית הספר. אני זוכר שסיפרו לי על הבהילות כאשר הבינו שהיא חייבת מעכשיו לעכשיו טיפול, ובמונית לקחו אותה היישר מבית הספר לחדר הדיאליזה. הסבל שעברה היה נורא וגם שערה החל לנשור לה כתוצאה מכך.
כמו אצל בנימין, גם הרב ישראל כהן תרם לבחור ישיבה צעיר, שביום אחד נפלו עליו השמים. “מבחור בריא לחלוטין, לפתע לאחר חולשה שחש הוא גילה שיש בעיה בכליות, ומשם מהר מאוד זה הידרדר לדיאליזה”. רק כדי לסבר את האוזן; חולה דיאליזה חוזר לבית מרוט כולו והוא תשוש עד למחרת. למעשה יש לו חצי יום של שקט, והנה שוב הוא צריך לחזור להליך הרפואי הקשה הזה. מעבר לכל זאת, הוא מוגבל באוכל ובשתיה של חצי כוס אחת ליום!”. כששמעתי את הסבל, ובעיקר את העובדה שהדיאליזה לא עוזרת לגמרי והיא לא תחליף אמיתי לכליות שמסננות, אלא הליך שעוזר לשרוד ושלא ניתן לחיות עימו לנצח בשל ההשפעה על תפקוד יתר האיברים, הבנתי שאני רוצה להציל כמה שיותר מהר חיים של מישהו, וכשגיליתי שזה בחור ישיבה צעיר, לא היה לי ספק שאני רץ למהלך הזה”.
כשאני שואל את הארבעה שאלה זהה, והיא איך הקשר עם הנתרמים אחרי, התשובות די מעניינות וכמובן משתנות מסיפור לסיפור.
בנימין: בגלל שמדובר בנערה מהיישוב הישן, אז יצא שנפגשנו ממש פעמים בודדות. הפעם הראשונה הייתה מיד לאחר התרומה והניתוח. זה קרה כאשר הורידו אותי להליכות, ואז יצא שנפגשנו במסדרון בית החולים ואמרנו שלום. גם כשהיא השתחררה מבית החולים, היא התקשרה לספר זאת ולא הפסיקה להודות. אני זוכר את המילים שהיא אמרה לי, אני מרגישה טוב ב”ה, ולא הרגשתי כך שנה שלמה”. גם היום לפני החגים היא מתקשרת לאשתי לברך לפני החג ולספר על החיים שלה. מבחינתי אחד הרגעים המרגשים ביותר לאחר הניתוח, היה בחתונתה. המשפחה שלה הזמינה אותי וכשאני עומד בחופה לפתע קוראים לי לברך את ‘יוצר האדם’. זה היה קטע כל כך מרגש, כשאחריו אמרה לי הכלה; “תראה איך כולם שמחים ומתרגשים. בלעדיך כל זה לא היה קורה”.
הרב יהודה: במקרה שלי זה היה שונה ממה ששמעתי כאן, כי אצל הנתרמת שאני תרמתי לה, היה זמן התאוששות רב יותר. מה שכן, בעלה יצא אליי להגיד לי תודה ואז נוצר קשר מאוד חזק עם כל המשפחה והילדים שלה, ואני יכול לומר לך שזה הגיע לרמה שאפילו התארחנו אצלם בשבת והם התארחו אצלנו, כשכל כמה שבועות יש טלפונים ובחופשות של הקיץ, אנחנו מגיעים לירושלים ונפגשים. אגב, בקיץ האחרון הם עשו שבע ברכות לבן שלי, וכל המשפחה שלהם דאגו להגיע לשמחה, אפילו שזה כבר מרחק של תשע וחצי שנים מההשתלה. אמרתי להם, כי יותר ממה שהם קיבלו ממני אני מקבל מהם.
הרב ישראל: הקשר האמיתי שלי עם הנתרם, החל יומיים אחרי הניתוח כשהשתחררתי לבית. אני עברתי דרך החדר בו היה מאושפז, ולמעשה זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו. הוא היה מאוד כאוב, נבוך ומרוגש. הוא והוריו מאוד הודו לי. המשפט “אין לנו מילים” חזרו על עצמן שוב ושוב. זו הייתה פגישה קצרה מאוד, בירכתי אותו בברכת כהנים, כשאחריה הוא נפתח קצת וסיפר לי בהתרגשות שהוא שתה מים רגיל. שבועיים לאחר מכן כשהגעתי להדסה עין כרם לביקורת, שבתי לחדר שלו, באותו יום הוא שוחרר לביתו ואני זה שלקחתי אותו ברכב הביתה. זמן קצר לאחר מכן כשעשה מסיבת הודיה הוא כמובן הזמין אותי ואת כל משפחתי, זה היה מאוד מרגש, ומאז אנחנו שומרים על קשר כשבכל יום שישי הוא מתקשר להגיד שבת שלום, ואפילו כבר התארח אצלנו בשבת.
אחד הדברים המעניינים בכל סיפור של תורם – לצד הרגש ואולי גם הדאגה, זו ההתייעצות שלפני ושיתוף בני המשפחה. מוישי מספר כי הלך לגראי”ל שטיינמן זצ”ל שלקח את ידו ובירכו כשהוא אומר לו: “אתה יודע למה הקב”ה נתן שתי כליות לאדם? האחת בשביל לחיות והשניה כדי לתרום – ולהכנס לעולם הבא”. כמו מוישי גם האחרים דיברו עם הרבנים, התייעצו עם האישה וקיבלו את ההחלטה. בכל הקשור להורים, מסתבר שכאן הסיפור כבר שונה אצל כל אחד. בעוד שאצל מוישי ההורים ידעו והתרגשו עד מאוד, אצל הרב ישראל הם לא ידעו עד הרגע האחרון, שעה שהוא שוכב במיטת האשפוז ונכנס לחדר הניתוח, ואל ביתם נכנס אחיו ובאמתחתו מכתב מרגש מישראל שמספר את מה שהוא עובר באותם רגעים.
“הרעיון הזה של תרומת כליה קינן אצלי הרבה זמן. למעשה, מאז תרומת הכליה של מוישי. אני נזכר ביום ההוא שהוא חזר לביתו ואני הבאתי לו חבילה של אוכל ששלחו הוריו מבני ברק. המשלוח הזה התחיל אצלי את הרצון לתרום. הדחף התגבר כאשר אחד האנשים שנמצאים בשיעור שאני מוסר, סיפר לי כי הוא חולה כליות ונזקק דחוף להשתלה. התקשרתי לאשתו ואמרתי לה: יש לכם תורם! היא לא הבינה אותי, והסבירה לי שזה לא העניין של כסף. הסברתי לה שאני לא מדבר על כסף אלא על כליה. מיד אחרי הטלפון איתה התקשרתי למוישי ואמרתי לו אני מגיע אליך דחוף בעוד חמש דקות ולא הוספתי”.
מוישי מתפרץ בשלב זה לסיפורו של ישראל ואומר: “אני זוכר את הטלפון ההוא, והייתה לי תחושה שזה הסיפור. שאתה רוצה להתייעץ איתי על תרומת כליה”.
ישראל ממשיך ומספר: “באותו שלב אשתי רצתה לשמוע גם היא מה מוישי אומר, והוא הפנה אותנו ל’מתנת חיים’ – אל הרבנית הבר. אשתי שחששה מהרעיון קיוותה שאפסל בבדיקות, כך שהפסילה לא באה ממנה, אבל שלא אכנס לסיפור הזה. הדאגה שלה כלפיי הייתה כנה ואמיתית. עם הבדיקות השונות באה הפסילה שהיא ייחלה לה. הפסילה לא הייתה על עצם התרומה, אלא כלפי אותו אדם מהשיעור שלי, שלא הייתה התאמה מוחלטת. בשלב הזה ב’מתנת חיים’ שידכו לי את אותו בחור ישיבה, ואשתי הבינה שזה מתקדם והחלה להתחבר לרעיון. אחד הערבים המכריעים, היו כאשר נסענו לירושלים אל הרבנית הבר, ואשתי שאלה שאלות נוקבות ומקיפות וקיבלה תשובות שהניחו את דעתה, אולם אם לומר את האמת, בשכל היא הסכימה אך ברגש היה לה עדין קשה. ההכרעה הייתה ערב לפני הבדיקות האחרונות בהדסה עין כרם, כאשר נסענו לתפילה בכותל המערבי, ובסיומה היא אמרה לי שהתפללה להצלחתי ושהיא איתי במאה אחוז במהלך. מבחינתי זו הייתה ברכת הדרך.
בנימין מספר שקל היה לו לספר זאת לאביו, שהגיב בהתרגשות רבה. “זה מה שהוא רצה לעשות ולא הצליח, והנה עכשיו אני תורם במקומו. דווקא השווער והשוויגער נלחצו מעט אך כיבדו את ההחלטה ונתנו את ברכת הדרך”. אצל הרב יהודה הסיפור לא נעשה פנים אל פנים בשל המרחק הגיאוגרפי, כשהוריו מתגוררים מעבר לים. “הם אמנם היו פתוחים לקבל את ההחלטה שלי, אך אמא שלי שאלה מה השיגעון הזה? מאיפה זה בא לך, וניכר היה שקשה לה לקבל זאת. מה שמדהים שאחרי שבוע היא התקשרה אליי וסיפרה על כתבה שקראה בעיתונות בחו”ל על כך הליך של השתלת כליה והיא אומרת, הנה זה נשלח לי משמים, ואחרי שקראתי זאת אני רגועה, כשמבחינתי היה בזה אור ירוק וברכה להמשך ההליך”.
לאחר השלב הזה שבו ההורים יודעים את שמתוכנן, הגיע השלב להכין את הילדים. איך מכינים אותם? מה אומרים להם? מסתבר שגם לזה, כל אחד מוצא את הדרך הטובה ביותר לילדיו. “התהליך כולו לקח כמעט שנה” מספר הרב יהודה. “זה תהליך רציני שבו יש יומיים אשפוז, ואצלי זה נפל על ימי חנוכה, אז אתה יכול להבין מה המשמעות לזה שאבא לא בחנוכה בבית. בלילה שלפני, הדלקנו נרות, ישבנו סביב החנוכייה, דיברנו על הניסים, ואז סיפרתי להם על אישה שמאוד חולה בכליות, ושלאבא יש אפשרות לתת לה כליה שלו והיא תוכל לחיות חיים רגילים. אמרתי להם, אתם תורמים את היומיים של חנוכה שאני לא איתכם כשאני הולך לימי הבדיקות, וזה חלק שלכם בתרומה הגדולה הזו להצלת חיים. לימים הם גם תרמו את ימי הפורים, כי זה ממש נפל לפני הניתוח והתרומה”.
ישראל כינס את ילדיו באחד הערבים שלפני האשפוז, וסיפר להם סיפור מספר ילדים מיוחד שיצא סביב הנושא של השתלת כליות. כשסיים לספר, הוא הסביר שלא סתם סיפר את הסיפור, שכן אבא הולך לעשות את המצווה הזו ולהציל חיים. הילדים החלו להתעניין ולשאול מי זה שיזכה בכליה של אבא, והוא שיתף אותם בפרטים שהיו ידועים לו. בסרטון אותו מראים הזוג כהן בהרצאות שמוסרים, רואים איך בדרך בשובו מהדסה עין כרם לחיפה, התקשרו ילדיו וניכר היה בקולם שהם נרגשים. רעייתו של ישראל הכינה אותם כי למרות ההתרגשות צריך להיזהר מלחבק את אבא, בשל הניתוח שעבר. מתברר כי ילדיהם של כלל התורמים, הם חלק אינטגרלי מסיפור התרומה ומה שנלווה לכך. “כשסיפרנו לילדים, ראיתי עד כמה האירוע הזה מרים את הבית לטובה, עד כמה הוא משפיע ונותן משהו לבית”, אומר ישראל.
אל מול הארבעה שקיבלו את ברכת הדרך, הם יודעים לספר גם על חברים שמשפחותיהם הטילו וטו לעת עתה. בנימין מספר על חבר משכונת הדר שרצה לתרום והחל לעשות לשם כך את כל הבדיקות שיצאו תקינות. הוריו לא הבינו לאורך כל אותה תקופה מה גרם לו לרזות ולהסיר 15 ק”ג ממשקלו, וחמישה ימים לפני הניתוח כשסיפר זאת לאמו היא הטילה וטו מוחלט. כל הניסיונות לדבר ולשכנע את האם עלו בתוהו, והיא איימה לנתק את הקשר עמו באם יתרום, וכך נפלה לה תרומה לחולה שהרגיש בפעם השניה את ה’כמעט’ תרומה ושסופה באכזבה. הרב יהודה מוסיף על כך, כי לאורך כל ההליך מנסים לבדוק את התורם ולראות אם הוא שייך, עד כדי כך שבכל כמה שורות בטפסים מודגש המשפט הבא: “בכל רגע נתון ועד הרגע האחרון אתה יכול לחזור בך”.
הארבעה האלו שלא חשבו לרגע אחד לחזור בהם, ואם היו יכולים היו שבים וחוזרים על כך, מסבירים זאת עם תשובה אחת, עם הרצון להציל נפש מישראל ולעזור למישהו שצריך. ישראל מסביר את מה שהסביר לעצמו כל הזמן לפני ההשתלה: “אדם שחולה לב, אם קיבל תרומת לב הוא עדיין בהגדרה יהיה חולה. לעומת זאת חולה כליה, אינו חולה וחייו הופכים להיות תקניים ובהגדרה יוצא מלהיות חולה, וזה לתת חיים כפשוטו. כששואלים אותי על התרומה שלי, אני אומר דבר פשוט: תבדקו, תחקרו, תלמדו מה עובר על החולים, מה קורה להם בזמן דיאליזה. את הסבל והגהנום הזה עם כל תופעות הלוואי הנלוות, כל תורם מצליח לעצור.
מוישי שכל כולו בעולם הרפואה מזה שנים רבות, לא יכול שלא לנתק זאת מעבודתו ומהתנדבותו. “אחד הדברים שעמדו לי אז בראש לפני התרומה, זה היה הנושא הזה של רפואה ראשונית ככונן איחוד הצלה. ישנם מקרים שאתה מוקפץ ומצליח להפוך מצב משחור ללבן. למשל במצב של חוסר סוכר שאתה מקים אדם מחוסר הכרה והנה הוא קם והולך. כך גם במקרה של אלרגיה שאדם לא נושם ובאמצעות זריקה אחת הכל משתנה. זו התחושה שעימה יצאתי מבילינסון, שהצלחתי להפוך מצב של חולה משחור ללבן. אני זוכר את ההרגשה ההיא שנמשכה כמה חודשים, שבה חשתי כאילו אני הולך על ענן. כל העולם מתגמד לפניי, ואני חש תחושת נתינה שאין דבר שיכול להשתוות לה”.
בנימין מסכים איתו ומוסיף, כי את ההרגשה הזו חווים התורמים אך הם מקרינים זאת כלפי חוץ. “אשתי אמרה לי אחרי שבוע מיום התרומה, שנראה לי שלא עברתי תקופה כל כך מרגשת מאז ומעולם”. “למעשה יש רק שתי מחלקות בבית חולים שמגיעים שמחים ויוצאים שמחים. יולדות ומחלקת השתלות”.
בשבת הקרובה, שבת פרשת ‘תרומה’, יהפכו כל תורמי הכליה להיות שגרירים של החולים ושל ארגון ‘מתנת חיים’, ויסבירו את החשיבות אל מול החששות הטבעיים שיש לכל אחד. מוישי אדלר, שעבר בעבר תאונה קשה כאשר היה בדרך לאירוע חיים להציל חיים, מסביר את זה מהכיוון שלו. “מי שראה את התאונה שלי אמר שהייתי אמור להיות מפורק וזק”א היו צריכים לטפל בי, אחרי שרכב נכנס בי במהירות של 140 קמ”ש ושמרחק העצירה היה מטורף. הקב”ה עשה לי נס כשהאופנוע עליו רכבתי פשוט עף למרחק. אם ישאלו אותי האם עכשיו בדרך להחייאה אני מוכן לתת חלק מגופי, תשובתי תיהיה חד משמעית לא. לעומת זאת תרומת כליה הייתי שב וחוזר על זה אילו היו בגופי עוד כליות מלבד זו שנשארה לי. הסיבה לכך שזה לא מוריד כלום מאורח חיי ועם השמחה של הצלת חיים, אני מוכן לחיות כך עד סוף חיי”. “אני מאמין שיום יבוא וכמו שיש ניידות לתרומות דם בקרנות רחוב, אז כך גם לא תיהיה רשימת המתנה לתרומות כליות. אין סיבה שבעולם שאדם יסתובב עם שתי כליות, ושכן שלו או אח שלו יהיו בדיאליזה”.
הרב ישראל כהן, שמשמש בפועל שגריר לאורך כל השנה, יודע לספר כי רק בשבוע שעבר פנה אליו שכנו בנווה שאנן ואמר לו כי מזה שנה שהוא עוקב אחריו, ולאחר שראה כי הוא בריא ומנהל אורח חיים רגיל לחלוטין, הוא החליט ללכת בעקבותיו ומבקש את עזרתו בתהליך.
סיפורם של ארבעת החיפאים אנשי החסד, הוא ארבעה מתוך רבים, כשהשבוע ביום שלישי אחה”צ נכנס לחדר הניתוח תורם מספר 1,390, מספר בלתי נתפס של אנשים שהחליטו לתת חיים כפשוטו.
