את מוישי אדלר, קל יותר לתפוס בטלפון מאשר להיפגש איתו פנים אל פנים, וזו לא עוד קלישאה. הוא עמוס ומתרוצץ ממקום למקום וממשימה למשימה ולראיון לא מוצא את הזמן. “יש חולים לטפל אחי”.. הוא עונה פעם אחר פעם כשאנחנו מבקשים לתאם עימו את הראיון. לבסוף אנחנו מצליחים, ומקיימים את הראיון הזה במספר מקומות. אנחנו מתחילים בין המדפים ב’אושר עד’, בעודו דואג למשפחתו ושבעת ילדיו, כשבמקביל הוא עסוק גם ביתר עיסוקיו השונים שקשורים לתפקיד אליו נכנס לפני כשנה, מנהל המגזר חרדי מחוז חיפה וגליל מערבי בכללית. את האופנוע הכתום של ‘איחוד הצלה’ שהיה כל כך מזוהה איתו הוא עזב, אך גם היום ממשיך להתנדב ולהציל חיים. בשנתיים האחרונות, שהיו לו עמוסות, אפילו עמוסות מאוד, הוא רשם הספקים שרבים יכולים לקנא בו, אך לבסוף החליט להתמקד בדבר אחד, בתפקידו בכללית. מה שהוא לא צפה, זה שתבוא לה איזו מגיפה עולמית בשם ‘קורונה’ ותדרוש ממנו להפעיל את מנועי ה’טורבו’ שלו פי כמה ממה שעבדו. ובתוך כל הפעילות האין סופית הזו, דווקא ה’קורונה’ היא שהצליחה לעצור אותו במעט, וזה קרה בימים ששכב בבית, מבודד מבני משפחתו, עם תסמיני ‘קורונה’ ובבדיקה הראשונה גילה שאכן נדבק והוא חיובי.
עברת קורונה באחרונה, זה נתן איזו פרספקטיבה שונה על הפעילות שעשית בחודשים האחרונים למען חולי הקורונה?
לאחר שמשך חודשים ליוויתי חולי קורונה בקהילה ובמלוניות ובמתחמי הבדיקות לקורונה, וסייעתי למחלקת הקורונה של הכללית בקהילה – נאלצתי לחוות גם בעצמי את המחלה. אפשר להגיד בצורה מאוד ברורה שמה שרואים מכאן לא רואים משם. החוויה האישית שונה לחלוטין. אם בגל הראשון היינו צריכים להיכנס לראש של החולים להבין מה עובר עליהם, ובגל השני ידענו כבר יותר, הנה כעת אני מבין באמת. אמנם אני נכנסתי ראשון למלונית קורונה, נפגשתי עם החולים כשאני ממוגן מכף רגל ועד ראש, כדי לחוש את מה שעובר על המבוטחים שלי, אבל במבט לאחור אני יכול לומר ברורות: זה לא דומה בכלל לעומת מה שמרגישים כשחולים. וכן, גם אני חשבתי שאעבור את הקורונה בקלות, אבל זה כלל לא היה קל, ואחרי שעברתי את מה שעברתי וכאן המקום להגיד – לא מאחל לאף אחד לחלות, וממליץ לכל אחד להזהר, ולהקפיד על מסכה, ריחוק והיגיינה, וממש בקרוב החיסונים. אין ספק נקודת המבט שלי השתנתה לחלוטין, וההבנה שלי טובה בהרבה.
“הניסיון האישי שלי מוסיף עוד נקודת מבט בישיבות השבועיות הארציות של המחלקה החרדית בכללית בהנהלה ראשית יחד עם מנהלי המגזר חרדי במחוזות וכן בפורומים המקצועיים השונים שאנחנו מקיימים, ובהחלט פיתחנו שירותים נוספים שנקווה שלא נזדקק להפעילם בגל נוסף”. מוישי לא רוצה להרחיב, אבל חצי החיוך שלו מסגיר שמדובר במשהו שילמדו מזה גם הקולגות.
מי שמכיר אותך, יודע שאתה איש שלא יכול לנוח לרגע, תאר לי מה קרה באותם ימים ששכבת בבית?
הקב”ה עשה איתי חסד שקיבלתי את הקורונה בין הגלים, אני לא מתאר לעצמי שאני שוכב באמצע גל שני… כך שלא היה לחץ מאסיבי, חיפה ורכסים היו יישובים ירוקים, וכך גם כל האזורים החרדים במחוז חיפה וגליל מערבי. צוותי המרפאות מיומנים ומסורים, ולמזלי יש את צוותי קשרי הקהילה שלנו שהמשיכו לתפעל את המערך כולו. ברמה האישית, אני מוכרח לומר שטיפסתי על הקירות, זו תחושה מתסכלת. החיים נעצרים וללא האמונה וההבנה שהקב”ה הביא את זה עליי בזמן הנכון, זה קשה מאוד. צריך להבין זה בעצם לעצור את החיים, לעצור את הכל. זה אומר ששליח שצריך להביא לך כרטיס אשראי לא רוצה להתקרב אליך. הרכב שצריך לעבור טסט לא נכנס למוסך. אפילו את הזבל אין מי שיוריד לך מהבית. אבל כאן אני חייב לציין את השכנים והקהילה, אנשים מדהימים, חברי אמת שעזרו ברגעים האלו. הם לא שאלו אם אני צריך עזרה, אלא פשוט קבעו עובדה. הם אלו שעשו עבורנו את הקניות, ונתנו יד ועזרה רבה בכל אותה תקופה.
מוישי שרגיל תמיד לעזור ופחות להיעזר. לצערו מכיר את התחושה הזו של לקבל עזרה גם מהעבר. “התחושה המוזרה הזו של לקבל עזרה, זה משהו שכבר חוויתי, כאשר עברתי תאונה עם האופנוע של ‘איחוד הצלה’ שהיה ברשותי. אז באותה תקופה הייתי מושבת שלושה חודשים, זו תחושה של נכות, תחושה איומה. בתחילה הייתי מרותק לכסא גלגלים, לאחר מכן לקביים, ולכן זו תחושה שאני מכיר לצערי, ולשמחתי אני יודע ללמוד מזה מה השני מרגיש, באמת חשוב לי לציין את המחלקת הקורונה בקהילה של כללית במחוז, שליוו אותי כקולגה לעבודה ע”י אחיות ורופאים וחוויתי את השירות שהמבוטחים מרגישים, ליווי יומיומי נתנו עצה, ועקבו לראות שאני לא מתדרדר רפואית, עקבו מרחוק באמצעות מכשיר ה’טייטו’, ואף היה שלב ששקלו להעביר אותי לבית החולים אך בחסדי שמים מצבי השתפר עם הטיפול שקיבלתי, זה היה חשוב ומרגיע, ואין לי אלא להסיר את הכובע בפניהם.
כאמור, את הראיון עם מוישי אדלר אנחנו מקיימים תוך כדי קניות שהוא עורך ב’אושר עד’, וגם זה נעשה בהתראה של עשר דקות. “אני מתחיל עכשיו קניות, אם אתה רוצה בוא תקפוץ”, הוא אמר לי. זה לא שהראיון הזה שארך למעלה ממחצית השעה היה זמן איכות רק לי ולו, שכן בזה אחר זה ניגשו אליו לא מעט אנשים לבקש עזרה ולדבר בנושאים הקשורים לתחום עיסוקו.
אתה מרגיש בנוח עם זה שגם הקניות זה סוג של פניות קהל?
פעם אמר הבוס לשעבר הרב איצ’ה רייך, ראש המועצה דאז ברכסים, בישיבה במשרד הפנים, “אין לי צורך בקבלת קהל פעם בחודש, כי אני עושה זאת יום-יום, שלוש פעמים ביום מינימום לאחר התפילות”. אז כן, כמו לאיצ’ה גם אצלי זה כך, בסוף התפילות, בקניות, ובכלל בכל מקום שאני הולך. רק כדי לסבר את האוזן, קניות שאמורות לערוך לי 45 דקות במקסימום, נמשכות כ-3 עד 4 שעות. ואם צריך אנקדוטה, אז תוך כדי שאנחנו מדברים, פונה אליו אחד האנשים ואומר: “זה לא פייר שאתה מדבר איתו עכשיו, כי אני הייתי לפניך”.
אדלר בן 36, אך עם ניסיון של אדם בן 56, חולש כיום על כל מה שקשור למגזר החרדי מטעם כללית מטירת הכרמל ועד ראש הנקרה ויוקנעם. בכל מקום שיש ריכוז חרדי באזור, יודעים שאדלר הוא הכתובת. התפקיד שלקח על עצמו מחייב והוא מסתובב כל העת בשטח בכדי לדעת שאדם חרדי יוכל להכנס למקום שכזה, לקבל את השירות בצורה המותאמת לאורחות חייו, בצורה מכבדת – כזו שתיצור אמון ומקצועיות רפואית, ובמקום שעדיין אין זאת, הוא דואג ליצור את התשתית הראויה. אדלר מציין בהערכה מרובה להנהלת המחוז שדואגים לגישה מכבדת לחברה הדתית והחרדית, ומתאימים את השירות בעבור קהל זה. המחוז חיפה וגליל מערבי אליו הוא שייך ב’כללית’, הוא הגדול בארץ שזה כמו קופת חולים קטנה ברמה ארצית, של 800 אלף מבוטחים. מטבע הדברים, אדלר שותף כחבר הנהלת המחוז שותף מלא לכל הפעילות סביב נושא הקורונה ולא רק במה שנוגע לציבור החרדי. זה נכון גם לימים אלו שבהם נערך המחוז לנתינת חיסוני הקורונה למבוטחי הכללית, ואדלר כמי שמכיר מערכות גדולות, יודע לתרום את חלקו הלא מבוטל. על שמו רשומים מספר מהלכים שבוצעו עד כה ב’כללית’ ברמה הארצית אחד מהם בוצע בתוך יומיים של פיתוח, לאחר שהבין שצריך לפעול למען הציבור החרדי בכל נושא תוצאות הקורונה והטלפון הכשר. “אני מרגיש שיש לי חלק בזה, ולפעמים אתה מצליח לעשות דברים טובים בזכות ההיכרות של השטח, ושם זה ההבדל הגדול”.
אחת השאלות המסקרנות היא, למה עזבת את העירייה והלכת לכללית?
זה לא סיפור שקרה ביום אחד ולמעשה, הוא היה בשלבים ואפילו לא התחיל כאן בארץ. זה התחיל במסגרת תוכנית ‘עתודות ישראל’ של משרד ראש הממשלה, ‘מעוז’ שבמסגרתה למדתי במשך שנה פיתוח יכולות של מנהיגות ועתודה ניהולית. תוך כדי אותה שנה, כבר הייתי בעירייה אצל הרב מיכי אלפר, כשבתחילתה של אותה שנה עוד הייתי ברכסים עם ראש המועצה איצ’ה רייך. בסוף המסע יצאנו לבוסטון ואני זוכר את אותו ערב שאנחנו יושבים בחצר האוניברסיטה של הרווארד, ושם ניתחנו יחד עם אנשי המקצוע של מעוז ואגף הון אנושי של משרד הפנים, בצורה אישית את אותה שנה של התוכנית. אני פתחתי את אשר על ליבי, ואת תחושותיי שבעצם אני לא מממצה את היכולות שלי, ושלא יובן לא נכון, אני לא מצטער לרגע אחד על אי אלו המהלכים שעשיתי. שם בבוסטון קיבלתי החלטה לעשות פסק זמן, לחשוב מה הלאה. כשהגעתי לארץ ישבתי עם מיכי, סיפרתי לו את אשר עובר עליי, וייאמר לזכותו שהוא היה הוגן, שכן מבחינתו זו הייתה תקופה שהוא היה אמור להגיד לי לא לעזוב ולנסות למשוך עוד, אבל הוא אמר לי, אני איתך בכל מהלך, תעשה מה שנכון לעצמך.
היו מחשבות לעבור לשולחן עבודה משלי בתפקידים שונים שהוצעו בעירייה ושהייתי אמור להתמודד עליהם, אך באותו זמן פנה אליי חברי ר’ מוישי רוזנגרטן, שהוא מנהל המגזר החרדי בכללית מחוז ירושלים, ואמר לי שאני חייב להכיר את מר רונן נודלמן, מנהל המחוז בחיפה וגליל מערבי, שכן הוא שמע שהוא מחפש מנהל למגזר החרדי. והמליץ לי להכיר את המחלקה החרדית של כללית של הרב אברהם קונסקי, זה מטורף אמר לי. כמי שבעבר התעסק וניהל סניף של קופת חולים בנווה שאנן, אני מוכרח לומר שהתחום הזה עדיין לא ממש קרץ לי ולא דיבר אליי, אבל נפגשנו, לפגישה אחת, ואחריה עוד אחת ועוד אחת, וכך במשך שלושה חודשים התבשל על אש קטנה התבשיל הזה שבסופו לקחתי על עצמי את התפקיד אחרי הרבה שיעורי בית, ובעיקר אחרי מסקנה שהציבור החרדי בחיפה ובגליל המערבי, מפסיד עד היום עוצמה רפואית ייחודית, ואולי זו השליחות שלי להביא את זה לכמה שיותר מהמגזר שלנו.
ואז הגיע האירוע המפורסם של סיום הש”ס בהיכל הספורט בחיפה, ומנהל המחוז של כללית מר רונן נודלמן הכריז בדבריו על המינוי שהכה בתדהמה את 5,000 המשתתפים במקום שהגיבו במחיאות כפיים…
מה נראה לך שמייחד את חיפה החרדית?
אני אענה לך בתשובה פשוטה: תראה אותי, ליטאי, שמרגיש בבית עם כל הקהילות בחיפה, וכמים הפנים לפנים, בכל השמחות שלי היו מכל המגוון, וגם בתפקידי היום בכללית אני בקשר יומיומי עם רבני הקהילה שליט”א והעסקנים. כולנו גם זוכרים את מערכת הבחירות האחרונה בחיפה, שלמרות שעבדנו בשלוש מפלגות שונות ביהדות החרדית, היינו, מנהלי כל המטות, חברים בלב ונפש, (חזקי פרקש באגו”י, נתי חייאק בש”ס) וידענו לעבור את המערכת בצורה מכובדת, וגם לא ראינו מחזות מבישים מערים אחרות של לדוגמא ילדים רבים עם ילדים אחרים. אולי זו הרוח היפה בחיפה.
וכמו בהרבה מקרים תוך כדי השיחה, אדלר שב וגולש אל מקום העבודה שלו ומנסה לדבר פחות על עצמו, כשהוא מתחיל בשטף לספר על מרפאות הקופה, ועל הדברים שמציעה היום הקופה למבוטחיה. “קח סיפור אישי שאירע לי בשבוע שעבר, ותסיק מזה את מסקנותיך”, אומר לי אדלר. “לבת שלי היה חשד לשבר ביד, ירדתי איתה למרכז הרפואי לין, שם יש מיון מחלקת תאונות. לרגע אחד לא הצגתי את עצמי כמנהל המגזר החרדי, ולא רציתי לקבל כל פרוטקציה. ההיפך, רציתי לראות מה באמת חווה האדם כשמגיע לקבל שירות. 14 דקות לקח לנו להיות אחרי שני צילומים ושתי בדיקות רופא, ויצאנו משטח המרפאה ב’לין’ בחלוף 38 דקות מרגע הכניסה שלנו, כאשר היא עם גבס, ולאחר צילומים ובדיקת רופא. זו עוצמה רפואית שמאפשרת לכל מבוטח לקבל את המענה הזה שלא נצטרך כמובן”, בנוסף בית החולים כרמל שלנו והמרכז הרפואי זבולון, אלו מעצמות רפואיות שהציבור החרדי לא מכיר נקודה. אומר אדלר ומוסיף: “החיבור הזה שבין בית חולים וקהילה זה נכון למטופל, כי בסוף האחריות הרפואית היא אחת, ולא נזרקים בין גורמים שונים”.
תחום הרפואה הוא כמובן לא תחום זר לאיש שבמשך עשור היה על האופנוע של איחוד הצלה, ושהיה עוזב הכל בכדי להציל חיים. מה גרם לו לעזוב את האופנוע אני שואל אותו, והוא משיב בפשטות שכל כך אופיינית לו: “הרגשתי שזה לא הוגן כלפי התורמים וכלפי הארגון, שאמשיך להחזיק באופנוע כשאני לא מנצל את כל הזמן הזה, ויש מישהו שיכול לנצל טוב ממני”, הוא אומר. אלא שלא רק את האופנוע עזב אדלר, כי גם את תפקידו כמנהל סניף חיפה של ‘איחוד הצלה’.
זה לא מעלה לך לפעמים שאלות, אולי יכולתי עכשיו להציל חיים?
חשוב לי לומר שאני נשארתי כונן פעיל. אני נושא קבוע את מכשיר הקשר של איחוד הצלה, והנה רק היום טיפלתי בתאונה עם מספר כלי רכב. צריך לדעת בחיים מתי לשחרר. במשך עשור שנים קידמתי את איחוד הצלה כאן בחיפה עם מספר מועט של כוננים ל-120 , והנה היום מאז שעזבתי יש כבר 180 כוננים פעילים בעיר. אני הרגשתי שיש מישהו שיכול לעשות טוב יותר והסקתי שהגעתי לתקרת הפיתוח של המוצר, מה שהביא אותי לקבל את ההחלטה שאני עוזב. צריך לדעת מתי לעזוב ולשחרר כי יכול להיות שיש אחרים שיכולים לעשות זאת טוב יותר. והנה היום מתברר שישנם מחליפים מסורים מאוד, ולא עליי המלאכה לגמור.
יש רגע שנחרט בחיים ואתה לא יכול לשכוח מתפקידך באיחוד הצלה?
יש רגע בולט באירוע שהתרחש ליד ביתי. שעה שקיבלתי קריאה על חנק של ילדה. אני זוכר שזינקתי למקרה ואני רואה את שבי, הילדה הקטנה עם חנק כתוצאה מבליעת לחם. התחלתי בהחייאה ולשמחתי הרבה היא חזרה לחיים מלאים לאחר שבועות בטיפול נמרץ ובלי כל נזק. היום בכל פעם שאני רואה אותה בחצר בית הכנסת, יש את החיוך הזה שעולה על שפתיי, והיא זוכה לממתק ממני בכל פעם. לא בכדי אני מגדיר אותה הילדה הנוספת שלי, כי הרגע ההוא זה משהו שנחרט אצלי בלב ובנשמה.
איפה אתה רואה את כללית בעתיד הקרוב והרחוק?
אני בטוח שכפי שבערים החרדיות הגדולות ‘כללית’ היא מרכזית במתן השירות לציבור החרדי עפ”י ההלכה, כקופה הגדולה בישראל עם היכלות החדשניות ביותר, היא נותנת השירות הגדולה והמקצועית, בצורה החרדית ביותר שיש, שכל אדם שייכנס למרפאות ירגיש ‘היימישע’ בבית בהכוונת הרבנים שליט”א מבלי לוותר על הראשוניות גם באיכות הרפואה, ברכסים, בקרית אתא, בכרמיאל בטירת הכרמל ובקריות אנחנו כבר קופת החולים הגדולה, עם נתח השוק הגדול, עם שירותים ייחודיים ושביעות רצון גבוהה. גם בחיפה אנחנו בעזרת השם נהיה במצב זה, ואני בטוח שניפגש בעוד כשנה לא יהיה בכך ספק. באנו כדי לתת שירות. הכי טוב שיש. והכי מקצועי שיש.
איך המשפחה מקבלת את השעות הרבות שאתה לא בבית?
זו נקודה מעניינת, המשפחה מרגישים חלק מהתפקיד. אני מקבל הרבה תמיכה כולל מהילדים שעוקבים ואפילו הציגו בחנוכה הצגה של משרד בכללית והם סופגים את השמחה בלעזור ולסייע, בערב יום כיפור לדוגמה זה היה זמן שיא בבקשות לחולי הקורונה, ועד לכניסת היום הקדוש ישבתי עם שני מחשבים וטלפון על האוזן, אין ספק שהמשפחה משלמת מחיר, אבל בשמחה. בכל השבוע אני מחכה לשבת ולהכנות, שם אני מרגיש שזה הזמן הייחודי בזמן הסעודות להתענג על אווירה שנותנת כוח לכל השבוע.
לסיום, אני שואל את מוישי, אם יש לו כוונות פוליטיות עתידיות, “אם הייתי רוצה להיות שם – כבר הייתי”, במערכות הבחירות האחרונות (והיו הרבה…) כבר ניהלתי והקמתי מערך ארצי בדגל התורה במספר נושאי ארגון, מוקד ארצי, איפיון והטמעת מערכות מידע ופיתוח מערך הדרכה ליושבי הקלפיות, הפן המקצועי במערכות הפוליטיקה זה מקום שבו אני מרגיש בבית, וכאן הוא גם למעשה חושף סיפור שלא הייתי מודע לו. “זה הוצע לי כבר בעבר, עד כדי כך שישבתי בחדרו של ראש הישיבה מרן הגראי”ל שטיינמן זצוק”ל, כשבחדר יושבים גם רב הקהילה הגר”י במברגר שליט”א, יו”ר דגל התורה ח”כ משה גפני, יו”ר המחלקה המוניציפלית של דגל התורה מנחם שפירא, ואני שהבאתי את מו”ר אבי שליט”א גם כ’עורך דין טוב’. אמרו לי שם בחדר כי הם מטילים עליי להיות נציג העירייה בעיריית חיפה, אך אז אמרתי את מה שאמרתי, והרב שטיינמן זצ”ל אמר במענה לשיחה אישית שקיימתי, שהוא אינו יכול לחייב אותי לקחת את התפקיד. עשר דקות לאחר מכן, הוחלט להטיל על מיכי את התפקיד, והשאר משם היסטוריה”. אני משוכנע שחיפה זכתה באדם מיוחד עשרות רמות מעל מה שאני הייתי מביא לתפקיד הזה. ועם זאת, מוישי אדלר לא שולל את האפשרות לתרום לקהילה את יכולותיו, אולם הוא דואג להבהיר: “אני כל כולי ב’כללית’, ואני חושב שהמלאכה פה חשובה בהרבה מאשר מה שאתרום כעת בפוליטיקה”. הסיפוק בללכת לישון בידיעה שיש ילדה שקיבלה ניתוח יקר במיקום שהומלץ רפואית, יחד עם איחול רפואה שלמה – זה סיפוק ענק.
על דבר אחד הוא לא מוכן להתחייב, וזה שיישאר במקום מבלי לצמוח. “כללית זה ארגון שבנוי מלקדם את אנשיו שבתוך המערכת. אלו שמצליחים עולים במעלה ההר, “בכל חיי הבוגרים, ממש מגיל 13, הייתי בשעות הפנאי בשביל פעילות ציבורית מעניינת ומאתגרת, בכל מקום שאני אוכל לתת מכישוריי ובכל מקום שארגיש שאני נותן את היכלות שלי, אשאף לשם. הוא אומר.
