השבוע ביום שני לקח ד”ר אריה ולדמן פסק זמן קצר מעיסוקיו השונים, וירד למרפאת ‘מאוחדת’ ברחוב חסן שוקרי. הוא נכנס לשם יחד עם עוזרו, וכעבור דקות אחדות התיישב והתחסן מפני הקורונה. כשקם מהכסא הוא בירך ברכת ‘שהחיינו’ בלא שם ומלכות, וניכר היה שהוא מתרגש מהמעמד. ד”ר ולדמן שראה המון בחודשים האחרונים בכל מה שקשור לנגיף הקורונה, תולה הרבה מאוד תקוות בחיסון שהחל להינתן השבוע, תחילה לצוותים הרפואיים ואנשים בעלי סיכון, ובהמשך ליתר האזרחים. לצד זאת, גם אצלו קיים חשש קל שהחיסון שניתן לא יהיה עמיד בפני המוטציות שהתגלו. ‘מוטציות’ אני אומר, כי ממש בשעה שאנחנו מדברים עימו, הוא מתבשר על ‘מוטציה’ נוספת לזו שהתגלתה באירופה, כשהפעם הגילוי הוא מדרום אפריקה, ומדובר במשהו שונה ממה שיש בבריטניה. “בדרך כלל יש עד 4 מוטציות ואילו כאן ב’קורונה’ אנחנו מקבלים 17 מוטציות של הוירוס שמשנה את עצמו”, אומר ד”ר ולדמן.
לצד המעקב שלו אחר הנעשה בעולם והדיווחים השונים על החיסון ויעילותו, ד”ר ולדמן גם ער לנעשה סביבו כאן בחיפה, והוא מביע חשש שאנחנו בגל שלישי שידמה לזה השני, שהכה בתושבי העיר חיפה. הוא מספר לנו כי יש עלייה במספר החולים, ודברים שוב מתחילים להשתנות לרעה. ואולם, לצד זאת הוא מספר גם דבר נוסף שמעלה אצלו חשש לא קטן, וזה שבימים האחרונים הוברר כי אנשים שכבר חלו בקורונה וערכו להם בדיקות סורולוגיות, התגלו כמי שאין להם נוגדנים והם נמצאים בסיכון מחדש.
ד”ר וולדמן שידע באחרונה קצת שקט ממה שקרה לאורך חודשי הקורונה, החל לקבל כמות של טלפונים שמתחילה להזכיר לו ימים פחות נחמדים מתקופת הקורונה, ואם לשפוט לפי המדד שלו, זה נראה כהולך לכיוון דומה של הגל השני. כשברקע החשש, ד”ר ולדמן גם שב ומזכיר את החיסון ואת התקווה והאופטימיות שיש לו מאותן טיפות שהוחדרו בימים האחרונים לזרועותיהם של יותר ממאה אלף בני אדם בישראל. “זה דבר גדול החיסון הזה. אני זוכר את כל הפציינטים שנשלחו לבידודים, למלוניות. את החולים שסבלו ועברו תקופות קשות. את הפוסט קורונה שיש ללא מעט מחלימים וכיצד הרגישו כאן אנשים. זו אחת המחלות הקשות שידענו והנה פתאום יש לנו חיסון די מהר – דבר שבדרך כלל לוקח לייצר עשר שנים, נעשה תוך שנה והוא יעיל וללא תופעות לוואי”, מציין הרופא החרדי של חיפה שמעודד כל אחד להגיע ולהתחסן, וכאמור שימש דוגמא אישית בתחילת השבוע.
כשאני שואל אותו על תקופת הקורונה בעבודתו כרופא, הוא נאנח. הוא בעיקר נזכר בימים והלילות הקשים שהיו לו ומבול הפניות שקיבל. “עבדנו סביב השעון. אנשים חיכו לתוצאות של בדיקות, ואני זוכר את עצמי כמי שיורד דקה לפני הדלקת נרות שבת למרפאה בכדי לראות אם הגיעו תשובות למי מהמטופלים, ובצאת השבת עוד לפני הבדלה שב ובודק עבור מטופליי”. השאלות היו סביב השעון, אנשים מבוגרים היו בחרדה, לא מעט אנשים שוכנסו לבידוד, וחששות אצל רבים שמא הדביקו את הוריהם המבוגרים. המתח שהיה כאן, האנשים שהוצרך לארגן להם אשפוז, או לחלופין מחוללי חמצן לבתיהם, כל זה הביא אותו לעבודה שלא נתנה לו רגע מנוח.
הימים הראשונים שבהם יכול היה לקחת לעצמו קצת נשימה, אלו היו הימים של הסגר האחרון. “פתאום היה שקט. לא היו כמעט טלפונים. עיקר הפניות היו כמו בימים רגילים”, הוא אומר אבל מיד שב ומבהיר שבימים האחרונים הוא חש את העלייה של התחלואה על פי מספר הפניות שיש אליו.
אתה מספר על עבודה סביב השעון, אתה ב”ה אב למשפחה ברוכת ילדים, היה לך זמן למשפחה?
האמת שלא. לא היה לי זמן למשפחה שלי, אבל מה שמעניין שקרה בדיוק הדבר ההפוך. המשפחה כולה התגייסה לעזרתי, החל מאשתי ועד בני הקטן בן ה-10. הילדים החלו לרדת למרפאה, לעזור לי במתן תשובות לאנשים. הם הפכו להיות המזכירים האישיים שלי. יש לי כמה בנות שעובדות כמזכירות במרפאה, הבנים הצעירים גם הם יודעים את המלאכה ולאחר הלימודים מגיעים למרפאה ועוזרים, ואפילו בני בכיתה ד’, רושם לי פרטים למי עליי לחזור, וגם הוא יודע לעזור לאבא. לשמחתי הם מתחנכים בדוגמא אישית שאנחנו קודש לציבור. לא שררה אני נותן אלא עבדות”.
מה שמעניין אצל משפחת ולדמן שההתמסרות לזולת, לא מסתכמת רק סביב העניין הרפואי, והנתינה והחסד של ההורים מקרינה על ואל כל בני הבית. אחד הדברים הבולטים, היה שולחן השבת בביתם, שלשם היו מגיעים בחורים מ’נחלת’. אלא שעם הגעתה של ה’קורונה’ הופסק הנוהג. “לצערנו בעצב גדול הפסקנו לארח. יש לי אמא מבוגרת שגרה אצלי, ואנחנו חייבים לשמור עליה. יחד עם זאת חשוב היה לנו להמשיך את הקשר עם הבחורים, ואנחנו שולחים להם אוכל בימי שישי ותומכים בהם”, אומר ד”ר ולדמן. בכדי להבין עד כמה הקשר עם הבחורים הוא עמוק, יעידו שיחות הטלפון שמגיעות אל בית המשפחה מידי יום שישי, מבחורים שבעברם למדו בישיבה בחיפה, התארחו והיו לבני בית אצל משפחת ולדמן, ועכשיו נוהגים לשמור על קשר. “אנחנו – כל בני המשפחה מחכים בקוצר רוח לחזור לשולחן השבת הגדול, ולארח את הבחורים”, הוא אומר לי.
את סדר יומו הוא מתחיל בשעות הבוקר המוקדמות, וכשהוא אחרי כל ההתארגנות האישית ובכלל זה לימוד ותפילה, הוא מעביר בשעה תשע וחצי שיעור של ‘הדף היומי’. זוהי שעה שבה הוא מתמסר כל כולו לתלמידיו, אולם יש מקרים שבהם מכשירו הסלולרי מתקשר פעם אחר פעם, והוא נאלץ לענות ולראות שלא מדובר במקרה של ‘פיקוח נפש’. את השיעור הזה הוא קיבל ירושה מהרב יהודה כהן, ראש הישיבה לצעירים בנווה שאנן, שייסד את השיעור, ולימים כשהקים את הישיבה הבין שיהיה לו קושי להמשיך. “חיפשתי למי להעביר את התפקיד המחייב הזה, והגעתי למסקנה שרק לד”ר הרב ולדמן אני יכול להעביר”, הוא מספר לאתר 970. הרב כהן נזכר בימים ההם שלפני 15 שנה. “התקשרתי אז לביתו ואשתו ענתה. אמרתי שאני מחפש לעניין אותו להצטרף לשיעור, והיא סיפרה לי על סדר יומו העמוס. לא נרתעתי והצעתי את ההצעה, ומשם הכל התחיל. “ידעתי שהפקדתי את השיעור בידיים אחראיות, אצל איש שיודע ספר, שיודע להסביר. רב שהוא ירא שמים ושיש לו אחריות להצלחת המשך השיעור”, אומר הרב כהן.
לצד ‘הדף היומי’, הוא מעביר גם שיעורים בהלכות והרצאות ברפואה. הוא מלמד גם בבית ספר לאחיות וכפי שניתן להבין שם לא מסתיימת מלאכתו. תלמידיו בהלכה קוראים לו הרב, אלו שלומדים רפואה קוראים לו המרצה או ד”ר’, אך יש גם אלפים רבים שקוראים לו ‘המוהל’, ומצביעים עליו כמי שמל אותם. נראה כי מכל התארים השונים, זהו התואר שהכי יקר לליבו במשך 30 השנים האחרונות. ד”ר ולדמן, אומר כי הוא המוהל היחיד באזור שמחזיק גם בתואר מוהל וגם ד”ר, ולדבריו להיות מוהל זה מקצוע בפני עצמו. זה לא רק המילה עצמה, אלא גם לדעת איך להגיע להורים ולהסביר להם מה צפוי, להגיע לברית בצורה נכונה ומשמחת, לתת הוראות ביום הברית ולהגיע למחרת לבדוק שהכל בסדר.
כשאני ספק שואל ספק קובע, שבטח יש לו סיפורים רבים משנותיו הרבות כמוהל, הוא מהנהן בחיוב ואף אומר שיש לו רצון לכתוב ספר עם סיפורי הניסים שנגלו לו בכל שנותיו, על הליווי הצמוד של אליהו הנביא. “אתה יודע, לפעמים יכולים להיות לי ביום חמש בריתות. צריך לנסוע לכל מקום, זה לוקח זמן, ויש כמובן גם את המרפאה שאני נמצא בה, כך שבעצם חלון הזמנים הוא לא ארוך מידי, ובוודאי לא בימות החורף. והנה ראה זה פלא, מעולם לא היה מקרה שפספסתי את היום וביצעתי את הברית אחרי השקיעה. “היו ימים שהייתי בחרדה, שלא הבנתי איך אשתלט על הזמן ואצליח להגיע, ותמיד ההשגחה הפרטית סידרה זאת. היה מקרה אחד שבו הבנתי שלא אוכל לעשות את כל הבריתות ואז עלתה התלבטות על איזו ברית לוותר ולהודיע שימצאו מוהל אחר, והנה זמן קצר לפני שאני מודיע, מתקשרים לומר לי שלא תיהיה ברית כי הילד צהוב. אני רואה בפועל כיצד הקב”ה הוא שמנהל לי את היומן.
הוא מספר גם על רכבו שכבר עשה לא מעט קילומטרז’ וראה מוסך לא מעט פעמים. “חמש פעמים החלפתי לו מנוע, אין ספור פעמים נתקעתי בדרכים, אבל אפילו לא פעם אחת בדרך לברית. מרבית הפעמים היו בסוף היום, אחרי שסיימתי את כל הבריתות ועשיתי דרכי לבית”. “אני יכול לומר שרואים את אליהו הנביא בחוש. זה מקצוע קודש שנותן המון ברכה לבית ולכולם. ואני ובני ביתי כולם יונקים מהמקצוע הזה המון אנרגיות”.
אתה מדבר על היומן שהקב”ה מנהל לך, אבל בסוף השעות בשעון מוגבלות. מתי למשל אתה מכין את השיעור של ‘הדף היומי’ שאתה מעביר?
אני עושה זאת במעט הזמן שאני מוצא לעצמי. זה יכול להיות בין הבריתות, או ברגעים אחדים שיש לי במרפאה בין הפציינטים שמבקרים במרפאה, אבל האמת היא שזה כבר מחזור שלישי שלי שאני מעביר, אז אני זוכר מהעבר, וכמובן שגם משתתפי השיעור עוזרים לי לא אחת.
וכיצד אתה מצליח להתנהל עם כל הבריתות לצד סדר היום העמוס?
לשמחתי יש לי בחור, שהוא גם בן דוד שלי שצמוד אליי משמונה בבוקר ועד שמונה בערב. הוא עוזר לי המון, אבל ברור שהכל זה סייעתא דשמיא. שם זה מתחיל, שם זה נגמר.
מוהל הוא שליחו של האב, ועושה רושם ששליחותך לא מסתכמת רק בשליחות הישירה למול. אני טועה?
אינך טועה. אני אכן שליחו של האב למול את בנו, אבל אני יכול לומר בצורה חד משמעית שהיותי גם רופא, זהו דבר שמביא אליי משפחות רבות שרחוקות מאידשקייט, ואני מחדיר להם יהדות. אני מסביר להם את החשיבות שיש לשם שהם נותנים לבנם ואת החשיבות שזה יהיה שם יהודי. לצערי יש היום נטייה לתת שם מודרני, וגם בזה אני משתדל להשפיע על המשפחה. אני יכול לספר לך אין ספור סיפורים רק בנושא השמות. למשל ממש באחרונה זוג הורים החליטו שלילדם יקראו ‘קאי’. כשאמרו לי זאת, אז הסברתי להם את החשיבות גם בשם עברי, והם השתכנעו וקראנו לילד קאי יעקב. מיד הסבתא באה ונזכרה שלסבה קראו יעקב. מקרה נוסף היה גם הוא לאחרונה שהורים ביקשו לקרוא לילדם ‘סאן’ (שמש באנגלית) בני בן ה-13 היה איתי בברית, ושאלתי אותו איזה שם נוסף כדי להציע להם והוא אמר ‘מאיר’, הסברתי להורים שכדאי להוסיף גם מאיר שזו שמש שמאירה, הם התרצו מיד, וגם במקרה הזה הסבתא נזכרה שלסבה -רבה קראו מאיר. זה ישמע מוזר, אבל בסוף כל ברית אני מרגיש שהתמלאתי לגמרי עם אנרגיה חדשה.
דר’ ולדמן מספר כי לא מעט פעמים פוגשים אותו ברחוב, או בבריתות נוספות של המשפחות שכבר מל את ילדיהם, ובזה אחר זה הם נאספים סביבו ומצביעים על המוהל שמל אותם. “ב”ה יש לי קשר עם הרבה משפחות שמלתי, ורבים מבני המשפחה חזרו בתשובה בזכות הקשר שהחל בברית. לאנשים אין מושג עד כמה הברית משפיעה על כל האידשקייט ועד כמה זו נקודת פתיחה ליהדות, דברים שאני רואה במוחש יום-יום”.
הבריתות לא מסתיימות רק בתחום העיר חיפה, והוא לעיתים מרחיק גם מחוץ לעיר. לא מעט פעמים הוא מל גם בבתיהם של גדולי ישראל שליט”א. “יצא לי למול בביתו של מרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל. מי שהכיר את הבית ברחוב חנן, יודע ששם היו מלים רק מוהלי החצר, ולכן לפני שבאתי למול שם, עשו לי הרבה חידות ושאלות בכדי לראות שאני עומד בקריטריונים. זה היה אחד הרגעים המרגשים שמלתי אז את התינוק שהיה על רגליו של מרן הרב אלישיב, שבסוף אותה הברית בירך אותי”.
גם אצל מרן הגר”ח קנייבסקי יצא לד”ר ולדמן למול מספר פעמים, אולם הוא לא ישכח את הפעם ההיא שבה היו 6 בריתות נוספות אצל מרן, ואולם הברית שהוא מל הייתה מסובכת מאוד, וכל המוהלים ששמם הולך לפניהם, נעמדו לראות כיצד המוהל החיפאי עושה אותה. אחרי אותה ברית, מרן שליט”א ביקש לברכו כשכולם עומדים שם ומתרגשים מהמעמד.
העובדה שאתה נמצא במעמד כזה, זה משהו שאתה מתרגש ממנו ויכול להשפיע גם בברית?
כשאני בברית אני מתמקד רק בברית, אבל ברור שזה מרגש ה’מסביב’. בסוף אני זוכר שאני שליח של הקב”ה, ומי שמל זה הקב”ה ואני רק השליח. אבל אם אתה שואל האם אני מתרגש והאם זה משפיע? אז התשובה היא שהברית נעשית בקור רוח. אני חייב לפתח עמידות לכל מה שמסביב, אפילו במצבים מלחיצים. אין לי אפשרות להתרגש גם כשזה במעמד של גדולי ישראל, כי אני חייב להיות ממוקד בברית. “אתה חייב להיות אמן, ואתה עושה את מה שאתה רגיל ומתורגל לעשות הרבה שנים. וכן, אח”כ כשאני מסיים אני חוזר להתרגש”.
מטבע הדברים, קשר אישי וישיר יש לד”ר ולדמן עם גדולי ישראל, ובכללם גם אלו המתגוררים בחיפה. “אני מרגיש קשר מיוחד לסערט ויז’ניץ ולאדמו”ר שליט”א. הייתי בקשר מאוד קרוב עם אביו האדמו”ר הקודם זצוק”ל, והייתי רופאו האישי. למעשה, אני מרגיש את הקשר הזה כקשר משפחתי, שכן משפחתי הענפה הינם חסידי סערט ויז’ניץ, מצד סבתי ז”ל. יש לי למעלה ממאה חסידים בני משפחת שכטר שהינם קרובי משפחתי, והקשר הזה מתבטא ביום-יום, אבל בעיקר בחגים שבהם אני יורד מנווה שאנן להשתתף ב’טישים’. וכשד”ר ולדמן מגיע לסערט ויז’ניץ, הוא מתקבל בצורה מכובדת מאוד. שביל מיוחד נעשה לו והוא מתכבד לשבת ב’מזרח’. “אני לא מחפש את זה”, הוא אומר לי, אבל יודע גם הוא שזה בגלל הקשר האישי והערכה הרבה שיש לאדמו”ר הנוכחי כמו גם לאדמו”ר הקודם זצ”ל.
כשאני שואל אותו אודות היותו שליח ציבור בימים הנוראים, הוא די מופתע. “ערכת עליי תחקיר?” הוא שואל, ואני משיב לו בחיוב.
כמה זמן אתה כבר עובר לפני התיבה בימים הנוראים?
למעשה מאז צעירותי. בגיל 13 התחלתי לקרוא בתורה ומאז לא הפסקתי. ולגשת לפני התיבה התחלתי כמה שנים אחרי, עוד בטרם התחתנתי. עוד כשהייתי סטודנט בטכניון כבר אז עברתי לפני התיבה, וכך גם בבתי כנסת אחרים שאירחו אותי.
את היותו שליח ציבור הוא מרגיש לא רק בימים הנוראים, אלא לאורך השנה כולה. אנשים שמתקשרים אליו להתייעץ עימו בנושאים רפואיים, מספרים על מלאך של ממש. משכך, אין זה פלא שמאות משפחות עברו ברבות השנים לקופת חולים ‘מאוחדת’ שתחתיה הוא פתח את מרפאותיו. “אני נותן עזרה לכל אחד ולא שואל באיזו קופה הוא נמצא. קודם אני נותן את העזרה הרפואית, ורק לאחר מכן מבקש את הכרטיס. אני חלילה לא תולה את נתינת העזרה באיזו קופה”.
ד”ר ולדמן שעבד כשכיר, החליט לימים לפתוח את המרפאות השונות שלו לטובת הציבור, והיום המבוטחים שתחתיו רואים בו סוג של ‘אבא רפואי’. “יש לי מחוייבות אליהם 24 שעות, כך שאם צריכים הפניה או התחייבות לניתוח דחוף, אני אפתח בכל שעה את המרפאה”, הוא אומר. כעת, כשרבים נמצאים ב’מאוחדת’, הוא גם ידע לדרוש לפתח את הרפואה עבור הלקוחות, ובקרוב יפתחו בית מרקחת ומרפאת שיניים מיוחדת בנווה שאנן. “זה הכוח של המבוטחים – של הלקוחות שלי, לא שלי”, הוא אומר.
רגע לפני שאנחנו מסיימים את הראיון, הוא עוצר ומבקש להדגיש לי שכל מה שדיברנו זה בעצם שייך לאחרים. אני מרים גבה כלא מבין, והוא אומר: “לא הייתי יכול לעשות את כל מה שאני עושה ללא אמא שלי ואשתי. “אלו השתיים שעומדות מאחוריי, ובעצם גם מלפניי. הם אלו שדוחפות אותי. זה נכון לדוגמא האישית, לעידוד, לתמיכה הפיזית, הגשמית והרוחנית”. שיהיה לך ברור הוא אומר לי: “דברים לא נעשים מעצמם וב”ה שזכיתי בכזו משפחה הכל בזכותם. כל הקרדיט להם. אם בכלל יש קרדיט”.
כשאני מתעניין על אמו שמתגוררת בביתו, הוא מספר שהיא בת 84 לאורך ימים ושנים טובות, והוא נזכר ביום ההוא של בר המצווה לאחיו. “אבי נפטר לפני 30 שנה, ביום הבר מצווה של אחי הצעיר. זה היה זמן קצר לפני שהשבת נכנסה. הוא נפטר בבית מדום לב, אך אמי הודיעה לכולנו שהשבת תיהיה שבת רגילה, בדיוק כפי שאבא רצה. “זה נותן חוזק וביטחון שאתה רואה כך את אמא שלך שמקבלת הכל באמונה שלימה, והחיים ממשיכים למרות הכל. העובדה שהיא הבהירה לנו שאין פריווילגיה להישבר, זה משהו שהשפיע עליי אז רבות, זה נתן המון כוח ומשפיע ביום-יום.
