“יש היום פחות עבודה בשבת בנמל חיפה – בגלל עולמי הפנימי”

מנדי זלצמן, מנכ"ל נמל חיפה בראיון מיוחד לראש השנה לאתר 970: "קשה לי עם זה שהנמל עובד בשבת ואני לא חי בשלום עם זה". "אני יכול לומר בוודאות שכאשר היום יש פחות עבודה בשבת, זה בגלל העולם הפנימי שלי". בראיון הוא גם מדבר על הנמל המתחרה שקם בשבוע שעבר, על החששות הביטחוניים וגם על שיחת הטלפון שעשה, כאשר ראה את המ"כמים של הסיניים עובדים.

כשמעל לראשו תמונת הרבי מליובאוויטש זצוקל”ה, יושב מנדי זלצמן בקומה הרביעית של בניין ההנהלה במרכז נמל חיפה, וחולש על אחד המפעלים הגדולים ביותר שעוד נותרו למדינת ישראל, ושבעוד חצי שנה גם הם יעברו לידיים פרטיות.

זלצמן, חיפאי בנשמתו, אוהב וחי את הנמל. כחלק מהראיון הזה יצאנו גם לסייר בנמל, וידו הונפה לשלום לכל עובד. הם כולם מכירים אותך? אני שואל, והוא משיב בחיוב. “רק המעטים שקלטנו לאחרונה לעבוד, לא בהכרח מכירים”. זלצמן או מנדי בשמו הפרטי, הוא איש של עבודה, שנותן את כל כולו. הוא חולש היום על יותר מ-800 עובדים, כשעד לא מכבר היו שם 1,040, וגודלו של הנמל הוא כמו עיר קטנה בתוך חיפה שמשתרע מבת גלים ועד חוף שמן פנימה אל הים, כשיש גם את נמל הקישון לכיוון המספנות. על שני דברים מסכימים מכריו. יש לו שלווה ורוגע שלא מכירים אצל אנשים החולשים בתפקיד כמו שלו, ושהחיוך שלו ממיס ושובה.

ההיכרות הראשונה עם מנדי, נעשתה לפני מספר שבועות. פניתי אליו והצגתי את עצמי, וסיפרתי לו על האתר החיפאי החרדי החדש, ועל רצוני להיכרות עימו. בחלוף מספר דקות הוא התקשר וערכנו שיחת היכרות קצרה. שלושה ימים לאחר מכן כבר ישבתי בלשכתו לשעה של שיחת היכרות מעמיקה יותר, שבסופה ביקשתי לקיים עימו ראיון לקראת ראש השנה. זלצמן נענה בחיוב.

את הראיון אני פותח עימו בתזכורת למה שקרה כאן לפני שלוש שנים. הימים ימי טרום בחירות, ועל ראשות העיר מתמודדים מספר מועמדים. לכל אחד מהם היה חלום להחליף את יונה יהב, והריח באוויר דיבר על מהפך. השאלה הייתה רק מי יבצע את המהפך. עינת קליש שצברה קילומטרז’ אופוזיציוני, הייתה מועמדת בולטת, אולם כשמנדי זלצמן שם את שמו כמתמודד, הוא החל לקבל פידבק לא רע בסקרים. היו רגעים שבהם היו מי בדגל התורה שקיימו מו”מ עם זלצמן על תמיכה בו, אולם לבסוף עם הסחף שהיה לקליש, נעו גם אנשי דגל התורה וחתמו עימה את ההסכם.

כמעט שלוש שנים אחרי, אני שואל את זלצמן האם הוא בדרך לשם שוב בעוד שנתיים, והוא עונה בכנות: הפסדתי. לא הייתה לי אהדה מספקת. אנשים בדרך כלל חיים בהסברים ומתכחשים להפסדים, אבל לא אני. אמנם לא הפסדתי הרבה פעמים בחיי, אבל אני בהחלט חי בהפסד. לצערי הרב זה לא הסתייע אז, בעקבות כך חזרתי למקום עבודתי, ובקורות החיים שלי נרשם הפסד”.

אפשר לתקן, אני מעיר לו והוא משיב: “זה נכון שכל עוד הנר דולק, אז אפשר לתקן, אבל זה במידה ובאמת זהו הייעוד שלי. אם זה אכן הייעוד אז אני אמור לתקן, אולם כדי לגלות אם זהו ייעודי, אני אמור לראות אהדה מסויימת. ולכן, אם אראה בעתיד סקרים שיעידו כי הסיכוי שלי להיבחר הוא בגדר הסביר, אז בהחלט אשקול זאת שוב. אולם אם הדבר הוא רק כדי לתקן את האגו שלי, ולהביא את מספדי למחול, אז אני לא במקום הזה. אני לא שם. אני איש של מספרים וזה מה שאני צריך לראות”.

כמעט באותה נשימה זלצמן ממהר לומר, כי ישנה גם אפשרות נוספת שהוא ישאב למקומות אחרים, ואולי גם לא יהיה זמין להתמודד על הנהגת העיר. כשאני שואל אם יש דברים על הפרק, הוא מעלה את מצב הנמל. “נמל חיפה יהיה מופרט וכבר בתוך חצי שנה יהיה בעל בית פרטי. אולי יהיה לו רעיונות לגביי, אולי לגבי עסקים אחרים. אני מאמין שיהיה הליך העברת מקל, למרות שבדרך כלל בעלי בית פרטיים מחפשים אנשים בדי.אן.איי שלהם, ואני כאדם דעתן לא הכי מתאים לבעלי בית פרטיים. אני יכול לייצג מדינות, להיות מנכ”ל חברה ממשלתית, אבל כמנכ”ל חברה פרטית קצת קשה לי, ולכן איני יודע מה יהיה בעוד שנתיים.

אמרת שלא הייתה אהדה מספקת לתמיכה בך לראשות העירייה. יש כעס כלפי הציבור החרדי-דתי, שלא נתן את הקול לאיש כמוך, שומר שבת, מתפאר באהדתו לדת?

כן. יש בי אכזבה עמוקה. כי בתולדות חיפה אני לא זוכר מועמד לראשות העיר שהצהיר בריש גלי, כבר בראיון הראשון שהוא שומר שבת. כך היה גם בחוגי הבית שעשיתי, תמיד הצהרתי והתפארתי בכך. לא היה מעולם מועמד שומר שבת בגאווה, ואני גם היום ממשיך ולא מסתיר את זה. ואכן התאכזבתי. חשבתי שציבור דתי ושומר שבת ייתן לי נקודות על זה, התאכזבתי לגלות שגם בקרב הציבור הזה, שהוא ציבור רוחני – ערכי, ישנם שיקולים מעבר לדברים הבסיסים הערכיים כגון שמירת שבת. אז לשאלתך, אכן התאכזבתי.

איך בציבור הלא דתי קיבלו את עמדתך בנושא השבת?

הטולרנטיות (הסובלנות) שלי מקבלת ביטוי בניהול הנמל. אם אני מנהל שיח עם אנשים על שמירת השבת שלי, זה מגיע מתוך העומק העצמי שלי. אני התחלתי לשמור שבת בגיל מאוחר בשנות ה-50 שלי. משמירת השבת הראשונה שלי, הבנתי שטעיתי לאורך כל השנים כאשר לא שמרתי שבת. אני מהנדס מטבעי, כשאני קונה מזגן, מקרר או כל מוצר חשמלי אני קורא את ההוראות היצרן. ופה היצרן אומר לנו שישה ימים תעשה כל מלאכה ובשביעי תשבות. ואני כיצרן אומר לך תנוח, אלו הוראות יצרן. קל לי כמהנדס להתחבר להוראות האלו. ואני מאז אמצע שנות ה-50 שלי מצטער על כל שבת שלא שמרתי מאז היוולדי, כי זה נותן לי ערך מוסף עצום, ובוודאי היום עם הזמינות והרשתות החברתיות והחפירות של הכלל בפרט. שבת היא נהדרת, היא התנתקות מוחלטת, ושומרת על שפיות ברמות הכי בסיסיות שיכולות להיות.

בוא נחזור לשבת ההיא, הראשונה. מה הוביל אותך לשמור שבת?

אחת לשבוע פגשתי איש שאני יכול לומר בוודאות שהוא איש קדוש. שמו היה הרב אברהם עמרם הלוי קוך זצ״ל, מרחוב השילוח 12. זכיתי לקבל אצלו במשך עשור שנים שיעור שבועי. הכרתי את הרב בשעה שהייתי בצומת בחיי הפרטיים. אני זוכר שמישהו הציע לי שלא להסתפק בהחלטות שלי אלא להגיע למישהו שרואה אותי מגבהים שונים ולהתייעץ עימו. הסכמתי לתיאוריה הזו והגעתי אליו ומהרגע הראשון שנכנסתי לביתו הבנתי שהגעתי לאיש הנכון. הבית היה מרוהט בצניעות מופלגת והחזיר אותי 50 שנה לאחור, הרב התנהג בצניעות וענווה רבה. שטחתי בפניו אז את הבעיה והוא חזר אליי אחרי כמה ימים והציע את התובנות שלו. לצד זאת, הייתה לו הצעה נוספת: שניפגש אחת לשבוע. לתומי חשבתי שזה יחזיק מספר שבועות מועט, אלא שזה נמשך ואחרי מספר פגישות באה הצעה ממנו כשאמר לי שיש לו הצעה עסקית טובה.

עוד בטרם אמר לי מה ההצעה, אני השבתי בחיוב ואמרתי שאני מוכן להשתדל ולנסות. כשההוא אמר לי שמדובר בהצעה עסקית אפילו טובה. שבתי והשבתי שאפילו אם היא לא טובה אני מוכן כשהיא באה מימך. ואז הוא שואל אותי מה דעתך לשמור שבת? וחרב עליי עולמי. ואסביר למה. מבחינתי השבת הייתה דבר מאוד מתוכנן של טיולים בסופי שבוע. חברים, מסיבות, חנוכות בית. הייתי קורא לעצמי דרור, שאחרי שבוע של עבדות בשבת אני מוצא זמן לבלות. הדבר היה מאוד מוקפד אצלי מבחינת התכנון. ולכן זה נפל עליי כרעם ביום בהיר.

שאלתי את הרב בצניעות, באיזו מתכונת הוא מבקש שאשמור את השבת, והוא אמר בצורה מלאה. כמו שהצעתי, עצה טובה, עיסקה שלימה. יצאתי במבוכה רבה ממנו. זה היה יום רביעי בצהרים, קניתי מה שצריך, הכנתי את עצמי לשבת והנה פתאום השבת נכנסת בשקט ואין תוכניות. הלכתי לפינת קריאה שהכנתי מבעוד מועד. בהמשך יצאתי לטייל בשכונה, חזרתי ואכלתי סעודת שבת, והלכתי לישון פעם ראשונה בלי שעון מעורר. השבת עברה עליי בעונג מופלג מאוד, וכשיצאה השבת הרגשתי כמו טיל שלוח. העובדה שחוויתי את החוויה הזו, הפכה אותי למטיף אמיתי, בתחילה הייתי מטיף יותר בעוצמה, הבנתי בהמשך שזו לא הדרך והיום אני מחכה שאנשים ישאלו אותי מניין השלווה והשקט שלי, ואז אני מרצה בנושא. עונג השבת הזה נתפס אצל אנשים ככורח וטורח, ופתאום גיליתי את המשמעות של ‘עונג שבת’, שעד אז היו בשבילי צירוף מילים חסר מהות. העונג האמיתי והצרוף, זה שמירת שבת כהלכתה.

כשאתה מדבר על שמירת שבת זה לוקח אותי אל סלוניקי שביוון, אל הנמל שהיה מושבת בשבת בשל היהודים הרבים שעבדו בו. כמנכ”ל הנמל, האם במדינתנו היהודית זה משהו שאפשר לקרוא לו בקול?

גם הרב קוך זצ”ל העלה זאת כשדיברנו. וסיכמנו שאי אפשר לשנות סדרי עולם. אולם ככל שזה לא ממש נדרש, והכוונה היא שמשמרת ג’ בבטלה (במוצאי שבת בטלים כי הייתה עבודה בשבת, ברור שזה המקום שבו צריך לשכנע את הלקוחות בכך שהם אינם צריכים לשלם תעריפים יקרים יותר של שבת וכדאי להם להמתין לאחר השבת, אז יקבלו גם שירות טוב וגם בתעריף נמוך). אבל ככל שהעבודה היא בביקוש רב כפי שקיים היום, אז אנחנו עובדים בשבת. למען האמת, אישית, מאוד קשה לי עם זה, אבל אני מכבד את הסטטוס קוו שקיים. אני לא חי בשלום עם זה, אבל חי.

הזכרת את ההפרטה, ואנחנו רואים את הנמל הסיני שנפתח, אולי היתרון שאחרי ההפרטה יהיה כדאי להציע על שביתה בשבת?

הנמל יהיה בבעלות פרטית ובעל הבית יוכל להחליט שהוא לא עובד בשבת, עם כי הגלובליזציה של קווי הספנות מצריך וויסות כך שקווי הספנות הגלובליים לא יגיעו בשבת. בהסכמים שאני עשיתי, הסברתי לכל בעלי הקווים את עולמי הפנימי והם נטו להבין והסכימו. ואכן אין לנו חלונות בשבת אין קו גלובלי בשבת, יחד עם זאת, היה קו שרצה, אני הסברתי את עולמי הפנימי וכמה זה קשה לי, וככל שהוא היה מתעקש לא הייתה לי ברירה, אולם לבסוף הוא הסכים. אני יכול לומר בוודאות שכאשר היום יש פחות עבודה בשבת, זה בגלל העולם הפנימי שלי, הקווים הגלובליים הם באמצע השבוע ומסיימים את עבודתם לפני השבת. ככל שקיימת עבודה בשבת זה בגלל סערות שמייצרים איחורים, אי זמינות של טרמינליים אחרים בקו, כמו שביתה וכדו’, אבל החלון לא בשבת.

הזכרת סערות, יש לך איזה סיפור מקסים על נס גלוי שהיה פה בנמל ושקשור לשבת. מה היה שם?

זה היה כשסיימנו את הבנייה של רציף החדש – רציף הכרמל, שהוא רציף עמוק מים עם מנופים חדשים בעלות של מעל שני מיליארד שקל, והיינו עסוקים כמעט מעל שנה לשווק אותו לקווי סחר גלובליים שיבואו ויפקדו את הנמל החדש. הצלחנו בשכנוע והבאנו קו סחר מסויים. האונייה הראשונה שהגיעה לנמל הייתה בחודש חשוון בו מזג האוויר לא קבוע ובלתי נצפה מראש. עם זאת זהו לא חודש שאופייני בסערות קשות. מה שקרה באותם ימים שככל שהתקרב מועד הגעתה של האונייה, התחזית לסערה הלכה והתבררה כסערה חזקה מאוד שלא אופיינית לתקופה, כך שהמשמעות היא שהאונייה לא יכולה להיקשר בנמל. הסערה נעה מדרום לצפון, והגעתה לאזור הצפון – חיפה הייתה בלילה שבין חמישי לשישי. באותו זמן באשדוד כבר לא הייתה סערה והיה סביר להניח שהספינה תפנה דרומה, תיקשר בנמל המתחרה שלנו ותפרוק שם את הסחורה. אני לא הרמתי ידיים. חשבתי שבעתות מצוקה שכאלה, זה הזמן לתפילות. פניתי לרב קוך זצ”ל, והפתיעה אותי תשובתו. במקום לומר לי שסערות קורות והאונייה תבוא במועד אחר, הוא ענה שצריך לעשות תפילה והשתדלות. זה חיזק בי את האמונה. עם תשובתו עשיתי אסיפות עובדים, ביקשתי מהם להתפלל, והרב קוך אמר לי שהוא רותם לתפילה רבנים נוספים בהם הגאון הרב חיים קניייבסקי ורבי דוד אבוחצירא שליט”א, ומה שקרה, היה נס גלוי.

זלצמן שנרגש בכל פעם שהוא מספר את סיפור ‘הנס הגלוי’, החליט גם לעלות זאת על הכתב, והוא מפיץ את הסיפור לכל מכריו. גם כשהוא מספר זאת לי, בפעם המי יודע כמה, ניכרת ההתרגשות בו. אתה צריך להבין הוא אומר לי, “התופעות שנלוות לסערה זה שהן נחלשות ומתעצמות, פונות ימינה ומשאל, עולות למעלה למטה, אבל אין דבר כזה שסערה עומדת. מה שקרה כאן, זה שהגיעה סערה ונעמדה במקומה עם הגעתה של האונייה”. בתרגום מוחשי לדבריו, בחיפה באותן שעות לא הייתה סערה ואפילו השמש הפציעה לכמה דקות, כפי שמעיד זלצמן. בזמן הזה פרקנו את האונייה עד קרוב לזמן כניסת השבת, ועם סיום העבודה ויציאת האונייה מהנמל, פרצה הסערה פנימה לחיפה. “זו הייתה סערה שלא זכורה כאן בחיפה בחודש חשוון. הגלים התנפצו על שובר הגלים בגובה שלא היה זכור לאף אחד מאנשי הנמל. הנס הזה של לראות סערה עומדת במקומה ולא נכנסת לחיפה, ואח”כ לראותה מתפרצת עם סיום המלאכה בנמל, זה נס גלוי”. אומר מנדי. בשבוע שאחריי הוא עדיין לא היה רגוע ממה שראו עיניו, אך התלבט האם הוא יכול לפרסם את הנס. “לא ידעתי אם מותר לי לכתוב ולפרסם זאת, ובעידודו של הרב קוך זצ”ל, כתבתי על הנס ופרסמתי, ועם זאת הייתה לו בקשה ששמו לא יוזכר. כך אכן היה עד לאחר פטירתו ומאז גם הנעלם בסיפור התגלה.

אחרי האירוע הרוחני הזה שהיו שותפים לו העובדים, אני שואל את זלצמן על מצב האידשקייט בנמל, והוא גאה לספר כי בכהונתו הראשונה דאג שיבנו בית כנסת מפואר בבניין התפעול. “הכנסנו לכאן ספרי תורה לאחר בניית בית הכנסת, והנה בקרוב אנחנו נכניס ספר תורה נוסף תרומת ההנהלה ובהשתפותם של העובדים. זלצמן כל כך גאה גם לספר כי את פרשת חיי שרה – הפרשה שבה נולד, הוא רכש מכספו, ומחבר זאת היישר אל הנס ההוא שקרה בערב שבת פרשת חיי שרה. לדבריו, הכנסת ספר התורה הייתה אמורה להיות כבר לפני מספר שבועות, אולם בשל הקורונה הדבר נדחה. כעת יחכו לאחר החגים כדי לתת את הכבוד, הפאר וההדר המתבקש, ומי יודע, אולי גם זה יקרה בפרשת חיי שרה.

השיחה עם זלצמן נערכת כשברקע פתיחת הנמל הסיני, או בשמו ‘נמל המפרץ’. אך מתבקש שאשאל אותו על ההתמודדות שלהם, אחרי שנים של בלעדיות בחיפה. כמו בכל מהלכיו, גם את התשובה לכך הוא מחלק ומסביר שיש כמה רבדים בהתמודדות. “הרובד הראשון זה לעכל ולראות. עד שלא הותקנו שם המנופים, לא האמנו”. תבין, הוא אומר לי “המנופים שם הם ללא תאי מפעיל אלא מופעלים מרחוק בחדר ממוזג, שאר הנמל הוא ממש אוטומטית. זה נמל שהוא חצי אוטומטי, בעוד שאצלנו  זה ידני לגמרי. מי שפורק אצלנו זה מנופאים, הם מעבירים לשטחי האחסון, וגם שם יש מנופאים וזה הבדל עצום. אני מאמין שמהר מאוד הנמל שלנו יעבור הליך של אוטומטיזציה חלקית – לפחות בשטחי האכסון. עם זאת ישנו יתרון אחד שעדיין יש לנמל שמנהל זלצמן, וזו מסילת הברזל שעוברת בתוך הנמל. “חלק מהסחורה שמגיעה אלינו הולכת דרומה, והעובדה שיש לנו 3 מסילות ברזל, זה קלף מנצח”.

מבחינת זלצמן זהו רק הרובד האחד, בכל הקשור לנמל הסיני, שכן ברור גם לו שהנמל הקיים יצטרך להמשיך בהליך ההתייעלות שבו החלו. “עשינו זאת עם ציוות העובדים. והכל כמובן בשיתוף פעולה מלא עם העובדים, אבל ברור לנו שנצטרך לשנות גם את ההתנהלות הארגונית בארגון, כך שבמשך כל שעות העבודה נותנים את כל מה שיש כדי לתרום לארגון, וכדי להתחרות במתחרים”. הוא לא משלה את עצמו זלצמן והוא די מפוקח כשהוא קורא את המפה. “ישנם לא מעט קווים שילכו גם אל הנמל החדש שנבנה באשדוד – הנמל שיפעילו השוויצרים, אנחנו כמובן ניאבק שהאוניות יגיעו אלינו, אבל זה ברור לנו שנרד בהיקפי המכולות שנפרקות בנמל, אפילו עד לרמה של חצי ממה שיש היום. בכוח האדם שיוותר לנו, נצטרך לעבור למטען כללי, דהיינו לשפר את היקפי המטען הכללי שיפורקו בנמל חיפה.

אם אני מתרגם דבריך, יש לך משב רוח קריר בעורף שייאלץ אותך או הבא אחריך לקצץ במספר העובדים בנמל. זה לא מטריד את מנוחתך?

לא, כי יש מודל שנקרא ‘סגירה – פתיחה’. זה לא סגירה פיזית, אלא וירטואלית. כאילו סוגרים את הארגון ופותחים אותו וירטואלית ביום אחד, זאת אומרת מגיעים להסכמי פרישה עם העובדים הקיימים, קולטים רק את אותם עובדים חיוניים ללא הסכמים קיבוציים, פודים את הכל עם הסכמי פרישה נדיבים, ופותחים ארגון בהתאם למידות שבעל הבית הפרטי יתכנן כשהוא יהיה. זאת אומרת אפילו בהיקפים קטנים יותר מה-500 עובדים שהזכרתי קודם. אלא אם כן, תיהיה גאות ויידרשו עובדים ואז כמובן בעל בית פרטי, יוכל להביא שוב עובדים פרטיים ללא הסכמים קיבוציים.

יש סיכוי שזה יקרה בגלל מדינות שכנות? זאת אומרת ירדן למשל תצרוך יותר?

אנחנו מאמינים שהסכמי השלום ייצרו תנועה חזקה מזרחה מירדן לכיוון ערב הסעודית ולכיוון מדינות המפרץ, אלא אם כן עוד מספר שנים יבואו הסינים ויגידו אנחנו יודעים לעשות רכבת מהאמירויות עד לטרמינל שלנו בחיפה, אבל בינתיים אצלנו יש את המסילה שיכולה לקחת את המכולה עד לגבול ירדן.

למה בעצם לא להמשיך את הרכבת מעבר לגבול?

מה שקורה שהמסילה בירדן היא לא מותאמת למסילה שלנו. לירדנים היה בזמנו חשש שהכוחות הישראלים יפלשו לשם וייעזרו ברכבת, אז המסילה אצל הממלכה השכנה צרה מהמסילות שלנו. זאת אומרת צריך להמשיך מסילות לירדן ולכיוון האמירויות ברוחב הפסים שלנו, וזה אומר מסילות חדשות. בראייתי העסקית, את המסילות החדשות לא אמורה לעשות מדינה כלשהי, אלא חברה שתגבה כסף על כל מכולה שנוסעת במסילה בדומה לכביש אגרה. המספרים מאוד ברורים זה חסכון של 60 או 70 אחוז לשנע מכולה במקום להעביר אותה מחיפה דרך תעלת סואץ במחירים הגבוהים. ברכבת החסכון ברור וזה גם בזמן וגם בכסף. כפי שאני רואה זאת, זו מסילה שתחזיר השקעתה אבל יצטרכו שיתוף פעולה בינ”ל. דבר שכזה ניתן להוציא אל הפועל בתוך מספר שנים מועט. כרגע זה יכול לקרות רק באמצעות משאיות, ועדיין זה משתלם כי גם במצב של היום, אונייה בינונית משלמת מאות אלפי דולרים בתעלה רק על צד אחד, והדבר יכול להביא לחיסכון אמיתי.

אני מחזיר את מנדי מירדן והאמירויות אל האי שהוקם מולו שעליו יושבים הסינים ושואל אותו האם המדינה לא עשתה טעות בהקמתה את הנמל הזה. ומבחינתו אין לו עדיין תשובה. “מהלכים כאלה גדולים של מדינה, צריכים להיבחן בפרספקטיבה ארוכה של זמן. יש היום מי שמצדדים ויש מי ששוללים, אך לשני הצדדים חסר את מימד הזמן. בעוד כעשור ניתן יהיה לבחון את הסבירות של ההחלטה הזו.

ובכל זאת, כשאתה מסתכל על מדינת ישראל הקטנה, שיש לה עכשיו את הנמלים הבאים: חיפה, אשדוד, אילת, הסיני במפרץ והשווייצרי באשדוד, זה באמת משהו שהמדינה הקטנה הזו צריכה?

אני אישית לא הייתי מעורב בכל השיקולים שהובילו להחלטה הזו. אילו היו נועצים בי, הייתי מוצא דרך להפריט את הנמלים הקיימים ולפתח אותם בתוך התחום הימי שלהם, אבל זו חכמת הבדיעבד. המדינה קיבלה החלטה לבנות שני נמלים מאוד מודרניים, ולצד זאת המדינה גם קיבלה החלטה לא להזניח את הנמלים הקיימים, אלא יהיו חייבים לפתח אותם. ההחלטה עצמה תיבחן כמו שאמרתי רק בעוד כעשור. כל דעה לפני, היא דעה חסרת בסיס של חשיבה.

כשאתה רואה שמדובר בסינים, זה לא מציק? כואב? למה נתנו להם ולא לישראלים?

אני מאוד לאומי, אבל אני גם נמצא בקהילה העסקית הבינ”ל. אתה לא יכול לפתח את עצמך רק לבעלי זיהוי לאומי משלך, כי אז לא יאפשרו לך להשתתף בפרויקטים אחרים בעולם. משום כך, לא יכולנו לעשות מכרזים עם החרגת מדינה מסויימת, בטח לא הסינים שאנחנו עובדים מולה בסחר ופיתוח. ולכן, ברגע שהחליטה המדינה שהיא עושה כאלו פרויקטים גדולים, אי אפשר היה להחריג את סין.

אני רוצה רגע להתעכב איתך על זה, כי היו דיבורים שאולי כן צריך להחריג את הסינים בגלל הנושא הביטחוני, בגלל הבקשה של ארה”ב.

אני רוצה לומר לך, שהכותרות האלה שהייתה מחשבה שניה וכו’, הן כותרות לא הוגנות כלפי המציאות שאני מכיר. אני אומר לך שבטרם יצאה המדינה למכרז, היא הביאה לידיעת ממשל אובמה שהולך להיות מכרז, ועלתה הנקודה שייתכן והסינים ישתתפו, ויותר מכך, אף נאמר להם שאולי הסינים גם יזכו במכרז. רצתה המדינה לרמוז לאמריקאים שיכניסו חברות אמריקאיות בעידוד הממשל האמריקאי. אנשים שהשתתפו בשיחות אמרו לי שהאמריקאים לא התייחסו לעניין ולא מצאו לנכון לעודד חברות שלהם להשתתף במכרז על הנמל בחיפה. ולגבי הטענה הביטחונית, הרי יש כאן משחתות של צבא סין שמגיעות לעיתים לנמל, מישהו חשב לומר להם לא להגיע לכאן? הרי ברור שלא. ומה אתה חושב שהמכ”ם על אותן משחתות לא עובד רצוף בעת שהן עוגנות כאן? וודאי שהוא עובד. אני זוכר שבאחת הפעמים שראיתי משחתת סינית כזו שהמכ”ם שלה עבד כשנכנסה לחיפה, צלצלתי למי שהייתי צריך לצלצל ואמרתי לו שמע, המכ”מים שלה כל הזמן עובדים. והרי הם בחופש. אמר לי בן שיחי אל דאגה, הכל מנוטרל והכל בשליטה.

ועדיין, שונה הדבר כשיש לך כאן בחיפה בסיס סיני, צמוד לחיל הים, צמוד למספנות של הצוללות, ולמפרץ חיפה. זה לא מטריד?

אני מנסה לחפש תמיד את החיוב בעניין. אתה יודע, בכל שנה אנחנו מחדשים את ‘איום הייחוס’. אנחנו יושבים עם כוחות הביטחון ומגדירים יחד מה איום הייחוס של נמל חיפה. באחת הפגישות האחרונות אני אמרתי שהעובדה שיש נמל סיני מולנו, והטילים של חיזבאללה עדיין לא מדוייקים במאת האחוזים, אז זה משהו שעומד לימיננו. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה לחיזבאללה עם טיל שלהם יפגע במנוף סיני כאן בנמל המפרץ. הרי מה שהיה בצ’צ’ניה, זה רק המבוא למה שיעשו הסינים לחיזבאללה. אני מאמין שזה מפחית את איום הייחוס לנמל חיפה והכל בגלל הנמל הסיני שקם מולנו.

בשלב זה מספר זלצמן שהסינים הגדולים הגיעו אלינו – לנמל חיפה כדי ללמוד איך מתגוננים מבחינת חומרים מסוכנים ביום -יום, וגם כיצד מתגוננים בעת התקפת טילים. אם לסכם את דעתו של זלצמן נראה ששלוותו היום-יומית, היא גם זו שמקרינה על השחקן החדש שנמצא מולו בחיפה.

הנמל הסיני בחיפה. צילום: 970

כחיפאי, וכמי שעבד עוד בצעירותו בנמל חיפה, זלצמן רואה את השינויים שמתחוללים לנגד עיניו. הוא נזכר בימים שבהם למד בטכניון לפני למעלה מ-40 שנה, ובמקביל ללימודיו עבד בחברת ייעוץ לנמל, ומשם החל החיבור. לימים ירד לאילת לבקשת רשות הנמלים, וטיפס במעלה הארגון של הנמל הדרומי של ישראל, עד להיותו מנהל הנמל. בין לבין הוא גם התמודד על ראשות העיר אילת והפסיד במספר קולות מועט והפך להיות סגן ראש העיר. כשהוא נזכר בימים ההם שניהל את נמל אילת, הוא לא יכול שלא לספר את הסיפור המופלא שהתרחש באותה תקופה, כאשר התבקש להדפיס את ספר התניא על המים של ים סוף.

אך לפני שהוא מספר את הסיפור, הוא מקדים על הקשר שנוצר לו עם חב”ד. זה התחיל בקריאת כתבה משמיצה על חב”ד, שנכתב באותם ימים בעיתון שמאל שכבר עבר מהעולם. זלצמן שקרא את הכתבה התקומם והחליט לכתוב תגובה למדור ‘קוראים כותבים’. בסופה של התגובה הנזעמת הוא חתם ‘אנג’ניר’ (מהנדס) מנדי זלצמן אילת. אמנם השם מנדי היה עשוי להביא למחשבה שמדובר בחבדניק, אולם שמו של זלצמן באילת היה מוכר לכל, ולרגע לא עלתה מחשבה שמדובר בחב”דניק. כשהתפרסמה אותה תגובה, הוא נתן לחברו בנמל לקרוא, וזה החליט להעביר זאת לחבריו, שלוחי חב”ד בעיר. הרב הכט, שליח חב”ד בעיר, שלח את התדפיס בפקס אל מזכירות הרבי בניו יורק, וזמן קצר לאחר מכן התקבלה תשובה לא רגילה שבה נכתב: “תשואות חן, תשואות חן”. שזה היה משהו יוצא מגדר הרגיל.

משם, החל הקשר ההדוק של זלצמן עם חב”ד, ובהמשך לפני שמונה לתפקיד מנכ”ל הנמל החליט לשלוח מכתב בקשת ברכה מהרבי, וקיבל כמובן את הברכה. כאן זלצמן מספר כי הקשר הזה שהיה לו עם חב”ד הביא לכך שיום אחד הגיעו אליי אנשי חב”ד וביקשו אפשרות להדפיס את התניא על המים. “הם אמרו לי שזו בקשה של הרבי בעצמו. מבחינתי לקבל בקשה שכזו, זה ‘נעשה ונשמע’, על אף שלא ידעתי איך עושים דבר כזה.

זלצמן מזכיר כי הימים ההם אלו ימים שהדפסת דברים נעשית רק בבית דפוס. “לא הבנתי איך הם רוצים לעשות זאת בפועל ולהדפיס את התניא על גבי אוניה שתשוט בים”. הוא ממשיך ומספר: “באותם ימים נערך כינוס של שלוחי חב”ד במלון מוריה באילת, והסתבר שבזמן הסמוך גם היה תרגיל צבאי שבשבילו היינו צריכים לקחת את אחת הגוררות שבנמל ולהוריד ממנה את כל המכשור, ממש לגלח את כולה כדי לשים מכשור אלקטרוני של הצבא לצורך התרגיל הצבאי. בסיום התרגיל הצבאי הסבנו את האונייה למבצע החסידי להדפסת התניא. למקום הגיעה משאית מרצדס גדולה עם הציוד הדפסה, אולם אז התגלה קושי כיצד לעלות את המשאית על הגוררת. זה השלב שבו אני אישית ירדתי לרציף ופיקחתי על הטעינה. אני חייב להודות כי הרגשתי שיד מכוונת אותי, שנותנת בי את התבונה והעוז. לעשות את הצעד הלא שגרתי הזה, וכך הוטענה המשאית על הגוררת, עזבה את הרציף ודקות לאחר מכן החלה הדפסת התניא. רק לאחר מכן סיפרו לי שהיה ניסיון נוסף וקודם להדפיס את התניא במימי האוקיאנוס אך הדבר לא הסתייע בגלל סערה שהייתה ודיו שנשפך, מה שהביא לכך שהלכה למעשה הודפסה התניא על המים לראשונה באילת, דבר ששימח מאוד את הרבי, וכמובן שלי היה סיפוק רב מכך.

את הקשר עם חב”ד ממשיך עד היום זלצמן, ועדות לכך ניתנת עם התמונה המחייכת של הרבי שתלויה בלשכתו. “התפילין שלי הם תפילין של חב”ד, וקבוע אני מניח כל יום. יש לי קשר עם שלוחי חב”ד בעיר, והם תמיד מגיעים להרמת כוסית כאן בנמל ומוסרים דברי תורה, ועדיין על דבר אחד אני מצר, וזה על כך שלא פגשתי ברבי”. “אמרו לי כל השנים אנשי חב”ד, שגם אם אגיע לרבי בלי לספר לאף אחד, הרבי יידע לזהות אותי. הם אמרו לי זאת ואני הרגשתי כאילו אני הולך לבחון את הרבי ולא רציתי לעשות דבר כזה. למרות שהייתי כמה פעמים בניו יורק, שקלתי אם להגיע ל-770, ולבסוף לא הלכתי ולא פגשתי ברבי, ועד היום אני מצר צער רב על כך.

מעבר לאותו אירוע נקודתי שבו לא פגש ברבי מליובאוויטש זצ”ל, נראה שמנדי זלצמן חי את חייו בשלווה ובנעימים ולא מצטער על דברים מהעבר, אלא בעיקר מסתכל קדימה, גם לחייו הפרטיים, וגם לאלו הציבוריים שאולי אם תיווצר הקונסטלציה הפוליטית והסקרים יתנו לו סיכוי, הוא ישוב ויתמודד על העיר. בינתיים נוח לו במקום שבו הוא נמצא, סוג של ראש עיר על מפעל ענק שעדיין שייך למדינה.

מרחבי האתר
בריאות

בני ציון: בשל העלייה בקורונה – רק מבקר אחד לכל מאושפז

החל מאמש הוחלט במרכז הרפואי ‘בני ציון’ לאפשר רק כניסת מבקר אחד לכל מאושפז/מטופל ותיאסר כניסתם של ילדים כמבקרים (לא כמטופלים!) למרכז הרפואי בני ציון לנוכח העלייה המדאיגה בתחלואה בקורונה כתוצאה מהתפשטות זן האומיקרון.

לידיעה המלאה »
דילוג לתוכן