לפני שבועיים במוצאי חג הפסח, כמה ממתפללי בית הכנסת שבו מתפלל עקיבא וייץ בנווה שאנן, הציעו לו לעלות לפני העמוד. “זה היום שלך, הם אמרו לו. ‘חסד שבחסד’. לאחר תפילת מעריב וספירת העומר, הגיע עקיבא לביתו, ערך הבדלה והחל לענות לטלפונים. את הריטואל הקבוע הזה מכירים בביתו מאז נכנס לתפקיד מנכ”ל החברה קדישא. אומרים שבוע טוב, וזמן קצר לאחר מכן, הוא נשמע אומר ‘ברוך דיין אמת’, עם עוד שיחה שמגיעה אליו על הלוויה שמתוכננת לאותו ערב. “מוצאי שבת, זה זמן שמנקז אליו את כל הנפטרים מאז יום שישי אחה”צ, ולכן זו שגרת העבודה שלי”, הוא אומר לאתר 970.
וייץ, שמנהל ביד רמה את החברה קדישא, הוא איש חסד בכל מאודו. מלאכת ה’חסד של אמת’ שעושה יחד עם עובדיו בנפטרים של חיפה, היא רק חלק אחד ממרכיבי החיים שלו שעסוקים בנתינה. זו גם הסיבה שמכריו שראו אותו במוצאי החג, אמרו לו שזה היום שלו ‘חסד שבחסד’.
אחד המהלכים המשמעותיים שעשה וייץ בחייו, ושמשפיעים על לא מעט אנשים תושבי חיפה, זה פתיחתו של גמ”ח ‘נותנים באהבה’ בנווה שאנן. זה התחיל לפני כ-35 שנים, שעה שהוא ורעייתו החלו לחלק מנות לנזקקים. כזוג צעיר הם החליטו שאת המעשר מעבודתם הם יתנו לנזקקים. “אנחנו אנשים מאמינים שיודעים שצריך לתת מעשר מהשכר שלנו, ובעקבות בקשה של אחד האנשים כאן בשכונה, התחלנו לחלק מזון לכמה משפחות נזקקות”, הוא מספר לנו.
“התחלנו אני ואשתי עם 18 מנות, שבחלוף שנה קפצו ל-36 מנות, ומשם ל-50 ואחר ל-70 מנות”. המעגל רק הלך וגדל, ויחד עם הנזקקים גדל גם מעגל העזרה. “הגיע רגע שהבנו אני ורעייתי שאנחנו לא יכולים לעמוד בזה לבד, אז גייסנו את האנשים הסובבים אותנו, והם נרתמו לעזרה”. אחד הראשונים שנרתמו לעזור לו, הוא איתי מלכיאור שאותו הוא מזכיר לטוב. “היינו מחלקים עד 4 לפנות בוקר את המנות שהכנו, והיינו מביאים את זה לפתח בתיהם של הנזקקים”. המוטו שלו של עקיבא, זה לחלק ישר לבתים, להביא את זה בסתר, בכדי שהמקבלים לא יתביישו.
עם הזמן, פעולות החסד האלו הפכו למשהו ממוסד, והארגון הפך להיות ארגון חסד לכל דבר ועניין, כאשר הכל תחת עמותה שהוקמה לזכר אביו משה וייץ וחמותו רחל שפירא. אחד האנשים שהשתלבו בארגון היה יוסי כהן, תושב נווה שאנן, שלימים גם ייסד את ארגון ‘פעמונים’ בחיפה. באותה נקודת זמן של ההתמסדות לפני כ-25 שנים, הם פעלו סביב החגים. תחילה בפסח, אז העניקו 200 סלי מזון, בהמשך גם בראש השנה ובפורים, אך מהר מאוד הארגון הפך להיות כזה שדואג לנזקקים בכל סופ”ש לקראת שבת.
שמו של הארגון הגיע אל אנשי הרווחה בחיפה ואלו פנו לעקיבא לשאול האם הארגון יכול להרחיב את הנתינה. “פנו אלינו מהרווחה בשאלה האם אנחנו יכולים לעזור למשפחות גם במטרנה ובחיתולים”, הוא נזכר בימים ההם. לא חשבנו פעמיים והחלטנו להרים את הכפפה וללכת על המהלך. אלא שעקיבא כמו ילד טוב לאמא פולנייה, החליט שזה לא מספיק, ושאם נותנים בערב שבת גם חיתולים ומטרנה, אז כל המשפחה צריכה ליהנות. במוחו עלה רעיון שהוא שיתף את רעייתו ולאחר מכן את יתר חבריו מהגמ”ח. “בואו ניגש אל המאפיות בחיפה, נשאל אותם האם יכולים להעביר לנו את שנשאר להם ביום שישי, ואת כל המאפים, נעביר לנזקקים”. הרעיון היה מעולה, גם המענה החיובי מצד בעלי המאפיות היה נהדר, אלא שאז נשאלה שאלה לוגיסטית, איך עושים זאת בפרק זמן קצר של שעתיים. גם את הבעיה הזו פתר עקיבא. הוא גייס את חבריו לארגון, ואלו גייסו את ילדיהם, וכך בכל יום שישי היו נאספים השאריות מבתי המאפה של חיפה, מרוכזים במקום אחד, ילדי המתנדבים היו אורזים זאת בצורה יפה, ומשם כל מתנדב יצא לשתי משפחות בעיר, מניח את החיתולים, המטרנה והמאפים לשבת.
כמו לאורך השנים, גם אז עקיבא סבר שזה לא מספיק, ובחלוף תקופה מסויימת הוא החל לצרף שקי ירקות למשפחות הנזקקות. “בתחילה קנינו ירקות, ארזנו אותם והעברנו למשפחות, אבל כמו כל הדברים גם מעגל הנזקקים גדל, גיוון הירקות, מה שהצריך עוד ידיים עובדות”. מהמקום הזה של חלוקה אישית, גדל הארגון להיות היום אחד מארגוני החסד הגדולים המחלקים בכל יום חמישי 340 סלי מזון שבהם 20 ק”ג של פירות וירקות, ביצים, עופות ומוצרים יבשים בהם גם ממרח של שוקולד השחר, שתורמים קבוע לארגון של עקיבא, שהיה חלק אינטגרלי מהחברה, ועוד נגיע לזה בהמשך.
“אנחנו שומרים בקנאות על מתן בסתר. זה אומר שכל סלי המזון האלו מגיעים עד לפתח ביתו של הנזקק. זה אומר שגם אם מישהו מגיע ומבקש בנקודה שלנו שבה אנחנו מרכזים את כל הפעילות, אנחנו לא נותנים לו בכדי שלא יתבייש, אלא לוקחים את השם שלו, ומגיעים אליו הבייתה”.
כשאני שואל אותו מניין הכסף לכל הפעילות הענפה הזו שבוע אחר שבוע, הוא מעלה חיוך. בתחילה הייתי ניגש לחברה’ שלי הקרובים, הייתי מבקש מהם לבוא ולעזור, אז מה שהם היו עושים, זה פותחים ארנק, נותנים 200 שקלים וחושבים שבזה הם פתרו עצמם. אני כמובן לקחתי את התרומה, הודיתי להם, ואמרתי ועכשיו בוא ותעזור. בוא עם הילדים בכדי שגם הם יראו מה זו נתניה לאחר, כי זה עניין של חינוך. זה תפס את החבר’ה, וב”ה המעגל רק הולך וגדל גם של המתנדבים. עקיבא מספר כי אנשים שהתנדבו אצלו בארגון לקחו זאת כל כך עמוק בנפשם, כך שגם כשעזבו את חיפה הם פתחו במקום מגורם. הוא מספר על מתנדב שהיה אצלו בארגון שבמקורו הגיע מצפון תל אביב. “כשחזר לביתו, הוא הקים שם דבר דומה”. כך גם קרה לאדם לא דתי שהגיע לראות את פעילות הארגון, וכל כך התפעל והקים ארגון דומה בשם ‘לקראת שבת’. לא מעט בני נוער פעילים ומתנדבים בארגון של עקיבא. “הנוער הוא זה שמתפעל את המקום בפועל ביום חמישי. זה נוער בני 17-18 שמתחייבים בפני ההורים שלהם ובפני בית הספר שהם ישלימו על חשבון הזמן שלהם את מה שהם מפסידים בשיעורים בימי חמישי, והם אלו שאחראים לתפעול הגמ”ח.
אם הזכרנו את שוקולד השחר שתורמים לארגון של וייץ, זה המקום לספר גם על תפקידו לפני שהגיע לתפקיד מנכ”ל חברה קדישא. בשוקולד השחר הוא כיהן כסמנכ”ל החברה, והיה בין היתר מנהל השיווק והמכירות של החברה. האם זה משהו שגרם לחברה להביא את תרומתה לארגון, אני שואל אותו והוא משיב שהחברה תרמה עוד הרבה קודם לכן למען נזקקים ולמען הציבור, אבל ברור שבגלל שהייתי שם, אז משכתי אותם גם אליי.
כמנהל שיווק בעבר, אתה ממנף את הפעילות הנוכחית?
דווקא לא. אני חושב שכאשר אתה עושה חסד, אתה צריך לעשות זאת מהפנימיות ולא לנפנף במודעות. הוא נזכר באחת הישיבות שהייתה אצלו בבית לפני כ-20 שנה, שם הוחלט שאף אחד בארגון לא יקבל שקל, אלא הכל יהיה התנדבות של 100%. “התקבלה החלטה שאנחנו לא מקבלים אפילו משכורת של שקל. ידענו שברגע שאנחנו מחליטים כך, אז אנחנו נעבוד מאוד קשה וזה היה בדעה צלולה שלשם אנחנו הולכים. היום הוא יכול לספר על שותפיו לעשייה שנותנים מזמנם והכל מבלי לקבל תמורה. “כולנו עובדים בחינם, אם זה איתן שפירא גיסי היקר, שעל שם אמו נוסד הגמ”ח, והיום הוא יד ימיני ואחראי על הקשר עם הרווחה (קבלת שמות הנתמכים), על הנהגים שמגיעים לחלק לבתים, וכך יוצא שהוא מהשעה חמש אחה”צ ועד סיום החלוקה, ולצד זאת גם אחראי על הוצאת הקבלות, דבר שנעשה אל תוך הלילה. יש גם את יאיר אטיק שאחראי על הנוער המתנדב, אם זה נדב שוורץ, שבעבר היה גר בחיפה, אך למרות שעזב את העיר לא עזב את הפעילות וכקניין של הארגון, הוא עובד שעות רבות. מראש ידענו כולנו, שהעשייה היא במלוא האחריות ומאה אחוז תרומה, עד כדי כך שמי שעושה לנו את הנהלת החשבונות רואה החשבון רוח אבי רוסנק, לא רק שאינו גובה תשלום ועושה זאת בתרומה, אלא שהוא גם משלם על כך, כי מסתבר שהחוק מצריך אותו לרשום בספרים את השעות שהוא ותן לנו, והמדינה מחייבת אותו במס. אנחנו עושים זאת בהתנדבות מלאה, בכדי שהציבור יידע שכל שקל הולך למטרה הזו”.
הזכרת את העובדה שזה על חשבון הזמן, ימי חמישי כל היום כולו הולך לשם, במובן מסויים אתה משבית את עבודת היום-יום שלך, האמנם?
לרוב אני קובע שתי פגישות למשך היום ואת שאר הזמן אני מקדיש לנושא, בייחוד עכשיו בזמן הקורונה שההתארגנות הייתה הרבה יותר קשה, ובעמותה השעות היו יותר, כי מטבע הדברים היו פחות מתנדבים ודאגתי הייתה שלא יהיו בעיות ושלא נפספס שום דבר. ב”ה אני יכול היום לומר שלא פספסנו שום משפחה למרות הסגרים האדוקים שהי ובשנה האחרונה.
משוקולד השחר לחברה קדישא, זה חתיכת מעבר, זה קשור בחסד?
אני חושב שכן, אני לא יודע פתרונות של שמייא אבל אני חושב שבורא עולם מכוון דברים שאני לא יודע כשאני עושה משהו עם מטרה מסויימת, מישהו רואה את זה ובוחן כליות ולב רק ברא עולם.
אתה החלפת את בני הסה ז”ל שנרצח ושהיה מנכ”ל חברה קדישא, נכון?
כן. חיפשו מנכ”ל שיהיה מוסכם על כל המגזרים והקב”ה בחר בי דרך האנשים שם.
זה לא מפחיד באיזה מקום, לדעת שקודמך בתפקיד נרצח בגלל עבודתו?
זה מפחיד. כי אתה מבין שאתה צריך להתנהל בצורה מושכלת. אתה צריך להסתדר, ב”ה אני עושה את התפקיד כמו שצריך.
בוא נדבר על השנה האחרונה של חברה קדישא בימי הקורונה, הרבה יותר מתים וגם לא פשוט איך לקבור עם כל הפרוצדורה, בוודאי בתקופה הראשונה.
נכון. זה לא היה פשוט. אני זוכר את הנפטר הראשון בארץ שנקבר בצפת, הוא נקבר בשקיות כשאף אחד לא מלווה אותו ועובדי חברה קדישא עטופים מכף רגל ועד ראש במיגון מפחד להידבק בנגיף הקטלני. בזכות יצחקי גלבשטיין מחברה קדישא פרושים ירושלים, התבצעו שינויים באותם ימים. הוא דחף שימצאו את הפתרון איך ימצאו טהרה, והצטרף אליו אברהם מנלה מת”א, הם רתמו את כולם והוציאו נהלים איך לעשות טהרה. אנחנו כאן בחיפה קנינו ציוד ביולוגי במאות אלפי שקלים, ואני מוכרח לומר שאכן הטהרות הראשונות היו פרויקט לא פשוט. כל טהרה הייתה עם נוהל מסודר שבו צריכים להתמגן, לרסס, לעטוף בשתי שקיות. זיהוי הנפטרים על ידי המשפחה נעשו באמצעות תמונות שעובדי החברה קדישא צילמו והם זיהו, וזה בהחלט היה קושי גדול לכולם. אני זוכר שהשתתפתי בהלוויה הראשונה בחיפה של נפטר קורונה. זה היה איש הוראה, שבהלווייתו היו 20 אנשים בלבד. לוויה היא תמיד דבר עצוב, אבל במקרה הזה היה עצוב מאוד. אני זוכר שבתום ההלוויה באה אליי בתו, ואמרה לי שאילו לא הייתה קורונה, היו כאן יותר מ-500 אנשים שהיו מגיעים ללוותו. אני יכול לומר שלמרות כל מה שעברנו, אנחנו המשכנו לתפקד, וב”ה לא קרה מצב שמישהו לא עבר טהרה ונקבר כדת.
בשורה התחתונה אתם נמצאים בקו השני, זה שמקבל לא מעט נפטרים מקורונה, זה משהו שהשפיע עליכם?
זה בהחלט השפיע, אי אפשר לומר שאתה נשאר אדיש לזה. לא למספר הנפטרים ולא לקצב ההלוויות. העובדים שלי נתנו את כל כולם, אבל חד משמעית שגם להם היה קושי, למרות ההרגל של היום-יום. תבין, לפתע האנשים האלו היו צריכים להתחיל להסביר למשפחות דברים שלא היו בעבר. כמו למשל איסור לגעת במיטה, התרחקות, וכל זה קורה במצב הכי קשה שבני המשפחה נמצאים בו. החברה שלי עשו זאת בצורה מופלאה.
נתון מעניין מספר עקיבא. “לפני המגיפה היינו בירידה של נפטרים. זאת אומרת, כשאני מסתכל על הנתונים אני רואה שלפני המגפה היו בחיפה 180 נפטרים בחודש מול 240 שהיו שנים קודם לכן. ופתאום מגיעה המגיפה ומתקנת גם את הירידה ואנחנו עולים ל-260 נפטרים בחודש, שזה פער וזינוק של ממש”.
מה המצב היום כשאנחנו רואים ירידה במגיפה, זה מתבטא גם אצלכם בקבורה?
חד משמעית! אנחנו חזנו למספרים הרגילים. אתה רואה שבחסדי ה’ החיסונים עשו את העבודה. בצורה חד משמעית החיסונים הצליחו לעצור את המספרים הגבוהים של הנפטרים.
אם אנחנו מדברים על הקבורה בחיפה, מה מצב בית העלמין בעיר?
“מצב בית העלמין מבחינת תחזוקה הוא מעולה. זה נכון שתמיד יש תקופות של אחרי החורף בה יש צמחייה ושינויים בקרקע, זה לוקח חודשיים שלושה עד שעוברים על כל בית העלמין לנקות, אבל בסה”כ המצב מעולה”. עקיבא מספר לי כי אחד הדברים שעשה לאחר שנכנס לתפקיד, זה השיפוץ הגדול של בית העלמין בחוף כרמל. את הכסף הוא לא קיבל מהעירייה או ממשרד לשירותי דת, אלא תקציב עצמי שחברה קדישא הייתה צריכה להמציא. את הכסף הוא הביא מהוספת מקומות הקבורה בבית העלמין, שכבר קיים כ-90 שנה. בשנה האחרונה הסתיימה גם בניית היכל ההספדים החדש בשער ברוש, ולצידו גם חדר הטהרה המתקדם ביותר בישראל. “זה חדר טהרה שפתחנו אותו בתקופת הקורונה, הוא משוכלל ומכבד מאוד את הנפטר”, אומר עקיבא.
רגע לפני שאני מסיים עם עקיבא את הראיון, אני מעיר לו שדיברנו על הרבה דברים ובכלל זה על העזרה הכספית לארגון, והעזרה של החברים שנרתמו, והצעירים שמגיעים להתנדב, אבל על דבר אחד לא שאלתי, וזה הזמן. אנחנו לומדים מידי ערב בשיעור הדף היומי שמעביר הרב ישראל כהן, ואני שואל את עצמי איך יש לך זמן לכל הדברים.
אני החלטתי שחובה לקבוע עיתים לתורה, לקחתי על עצמי החלטה שאני דוחס לעצמי בסדר היום הצפוף גם את השיעור ומה שאני לוקח על עצמי אני מיישם. אז נכון, לעיתים במוצ”ש אני יכול להיות עם אוזן אחת בשיעור ואוזן אחת בטלפון בגלל נפטרים, אבל כשרוצים משהו, אז אין דבר העומד בפני הרצון.
אם ברצונכם לקחת חלק במעשי החסד הינכם מוזמנים לתרום לעמותה שמספרה 580393577 (התרומה מאושרת לצרכי מס לפי סעיף 46)
